שלוש שנים, שבעה חודשים וחמישה ימים, ואתה עדיין רחוק. חי או
מת, אי שם, במקום לא ידוע. ארבע לפנות בוקר. בשעות כאלה אנשים
מתעוררים - להתפנות, לטפל בתינוק שבוכה, מרעש של כלב שמתריע על
גנב. יש אנשים שלהם זו שעה רגילה, לקום לעבודה. ויש את הקבוצה
שמתעוררת כי השינה הפכה לכאב. כאן אני נכנסת לתמונה. פוקחת
באחת את עיניי כלאחר סיוט. הדממה מאכזבת. מתיישבת, מתאימה את
כפות רגלי לנעלי הבית המחממות. כרגיל מסובבת את ראשי, אולי
הפעם. אבל אין שם איש. קמה ופוסעת מנותקת מהעולם לעבר האמבטיה.
אחרי טקס רחצת הפנים והשיניים, יוצאת למסדרון בזהירות רבה לא
להעיר אף אחד. דן ונולי עדיין ישנים. יורדת בחשכה לקומה למטה.
בהתחלה שוקו היה נובח, אבל לאחרונה הוא כבר התרגל. כולם
התרגלו, זה הטבע. להמשיך למרות כל הקשיים, לשרוד. לא רוצה
להתרגל. רוצה שתחזור.

האדים כבר נגמרו, וספל הקפה האדום הסדוק, כבר לא חם. שוב נפלתי
במחשבות ארוכות, ושכחתי ללגום אפילו פעם אחת. כבר למדתי מהם
החפצים שגורמים לי לבכות, ואיפה אלו שגורמים לי לצחוק, ואז
לבכות. זה מתחיל עם התמונה על המקרר. אף אחד לא מסוגל להוריד
אותה. כולנו מחייכים שם, מלא אור, פיקניק של אחר הצהריים. כמה
למדנו באותו יום, כמה למדנו כל יום ביחד. רואה אותך מולי.
עוברת לי צמרמורת בכל הגוף, כשזכרון צחוקך מהדהד באוזני. רק
לגעת שוב. מורידה את העיניים וקוברת את המבט הכי למטה שאפשר,
מלטפת עם יד ימין את זרוע שמאל באותם תנועות חלקות ונעימות.
מדמה את חיספוס אצבעותיך שכל כך חסר לי, ולא מפסיקה עד שהאזור
הופך ממש שורף. הידיים בוערות. אחרי שאני מתאוששת מתחיל שלב
הבהייה. אלו הרגעים שלי לבד. כל דבר בחלל החדר יכול למשוך אותי
בחזרה. הכלים ליד הכיור - אל הויכוחים שנגמרו בנשיקה. נושכת
שפתיים. קרש החיתוך - אל האצבע שלך שנפצעה, והדופק שפעם בי
בחוזקה, אל מול קולך הנמוך והמרגיע,. כל כך חסר לי המבט שלך,
שגרם לי להרגיש חשופה. הנשימה מקבלת תאוצה, מחפשת אויר שנשפת.
אני מתמקדת בקומקום ונזכרת בימים שלא הרגשתי טוב, איך כוסות
השוקו היו מגיעות בזו אחר זו, כולן מתוקות וחמות בדיוק כמו
שצריך. והיום ההוא, כשבדיוק החלמתי ובמקום עוד ספל חם, הגור
הקטנטן, שמיד קראנו לו שוקו, נכנס אל המיטה מתחת לשמיכה וליקק
את כפות רגלי. כל פעם כשעוברת בראשי המחשבה הזו, ידי מגששת
ושוקו מרים את ראשו, כמו חש ביצר העז שעובר, רועד, ומפלח את
האוויר.

בסביבות רבע לשבע, המלאך היפהפה שלי יורד למטה. עם פיג'מה
אדומה של פו הדוב, שמכסה לגמרי את הרגליים וגם את הידיים. היא
משפשפת את עיניה, כל כך דומות לשלך, מפהקת ועם עין אחת מחפשת
אותי, בלי מילים. היא יודעת שאני כבר שם הרבה לפני. הדמעות
כמעט מתפרצות, אבל היא ביקשה שלא אבכה כאשר אני רואה אותה. זה
גורם לה להיות עצובה. אני מרימה אותה אלי, וכל פעם מחדש עולה
איתה גל של אהבה שמחפש להתפרץ. המגע של העור מזכיר לי את
החיבוק שלך, האחרון. אני מפנה את ראשי לצד כדי שהיא לא תראה,
והיא כבר מתחילה ללטף את שערי כאילו אני זו שמורמת בזרועותיה.
מחבקת חזק יותר, לשאוב כוחות. דן מופיע בזוית העין הדומעת.
בניגוד לכל יום רגיל, היום הוא קם לבד. אתמול הם התקשרו
והודיעו שהיום נקבל חדשות.

אז היום אין עבודה, אין בית ספר ואין גן. נולי שוב מתחילה
לצייר בלי סוף, עם תקווה תמימה ועקשנית. דנוש יושב לידי, קרוב
לידי, לא אומר מילה וצופה לכיוון הטלויזיה אך המחשבות רחוק
רחוק משם. אני בוחנת את השעון, מדברת אליו עם העיניים ולא
מבינה למה דווקא עכשיו, הוא לוקח את הזמן. הגוף שלי קר, אדיש
ובכל זאת מפוקס מאוד. השפתיים, שאיבדו את מהותן, מתחילות
לעקצץ. הידיים שעוברות בשיערו של דנוש, מלאות סקרנות, אוספות
קווצות של שיער, מדמות שיער דומה אבל אחר. רגל אחת מונחת
מקופלת בשלווה, והשנייה מקפצת קלות ובהדרגתיות. המצמוץ הופך
כבד, האישונים מתרחבים למרות שהסלון שטוף באור בוקר מסנוור.
ואז, בתנועה חדה, שיערה הזהוב של נולי מקבל תנופה ונפרע לכל
עבר. חיוכה מלא ברק והיא קוראת, "יש אוטו לבן בחנייה".

דנוש מזנק מהספה. ידי עדין קפואה באותה הנקודה שבה היה ראשו.
זרמים מתחילים לחלחל מקצות האצבעות לעבר היד כולה. הנשימה
הופכת כבדה. עיניי רואות שני מלאכים תמימים, רצים בכל כוחם
לעבר הכניסה, עם ידיים מושטות כלפי מעלה. שלוש שנים, שבעה
חודשים, וחמישה ימים שאנחנו מחכים, ואני משתגעת. לשמוע את
קולך, להרגיש את מגע ידיך.
דפיקה מתנגנת, מוכרת וחדה על הדלת.