כבר חודשיים בברונקס, ניו יורק, אחרי חופשה קצרה במקסיקו. משיא
החום לשיא הקור. מבגדים מינימלים על גוף ערום ושזוף, לגוף
מינימלי בתוך שכבות של בגדים. קר שקשה לנשום. מהר מאוד התרגלתי
לקצב, מצאתי עבודה, מצאתי בגדים חמים, הכרתי אנשים תלושים
מעולמות שונים, כי כזו היא ניו יורק. הדירה שהרבי מאיר, נתן לי
ולעידן חברי מילדות, היתה המקום היחידי שהרגיש לנו כמו בארץ.
תמונות ישנות בהן המילה ירושלים, רהיטים עתיקים וכל כך הרבה
ספרי קודש, באנגלית ובעברית. המשפט הראשון שאמרתי הוא "ברוכים
הבאים למאה שערים".
הכל הפך שיגרתי שלפעמים התווכחנו בלי סיבה, רק כדי להעביר את
הזמן בצורה שונה. יוצאים מוקדם, עובדים קשה, חוזרים מאוחר
וישנים. עם הזמן היה לי, פחות ופחות דברים להגיד על כל דבר.
התרבות האמריקאית כבר נראתה לי טבעית, האנשים המוזרים הפכו כל
כך רגילים שפשוט הייתי חלק מהם, היו לי שתיקות ארוכות, עידן
היה בטוח שאני עובר משבר. מהילוך חמישי של דיבור וניתוח בלתי
פוסק עברתי לניוטרל. עוד בורג במכונה המשומנת, סדר יום מופתי
ומדאיג. התחנה שלנו הגיעה, יורדים וכרגיל, גל קור מכה בנו.
הולכים מהר, עוברים בלוקים ספורים. בכניסת הבניין ישר פונים
לחדר המדרגות החשוך, כי המעלית עלולה להתקע. הדלת נפתחת ושוב,
כרגיל, ריח מוזר של תבשילים משלל קצוות עולם מתערבב עם ריחות
משתנה. עידן כרגיל מוציא את המפתח ומסתכל עלי, יודע שגם על זה
יש לי מה להגיד, אני צוחק והוא שואל, "מה אתה צוחק?", עם הבעה
מלאת תהייה, כנראה שאין הבנה מושלמת. הדלת נפתחת, אני נכנס
קודם. גל מצמרר של אימה משתק את גופי כשבזוית העין הופיעה
הדמות השחורה.

ממש בעצלות הוא קילף את עצמו מהספה, לבוש כולו שחור, כרסו
הגדולה מנסה למשוך אותו בחזרה למטה. "שלום", ארוך ובעברית עם
מבטא אמריקאי מוזר, הוא קורא ומדדה לקראתי עם ידיים מורמות כדי
לתפוס אותי. עידן דוחף אותי פנימה לעברו, ורק אז נזכר להגיד לי
"זה השותף החדש שלנו", ואני כבר ראיתי קבצן רץ אלי כזומבי אחוז
טירוף לשטר של מאה דולר. אבל הקבצן הזה היה שונה, אותם בגדים
אך הפנים מאירות. הליכה צולעת עם נטיית שיכרות, שיער שיבה,
זיפים לבנים, אבל עם חיוך של נער מתבגר. "אני ג'וש" ובלי לחשוב
פעמים הוא לופת אותי והזמן נעצר. דממה. תמיד אהבתי לנתח אנשים
בקול רם, לפי מראה, לפי סגנון דיבור, לפי הלבוש, והוא היה לי
כל כך שונה. הכרס הגיעה אלי עוד לפניו, אבל שאר גופו היה רזה
מאוד. העיניים כחולות ומלאות ברק, והנימה של שיכור מרוכז. הוא
אחז חזק כמו דוב ואני שרגיל להיות חברותי יתר על המידה, לא
מצאתי אפילו מילה אחת בין אלף מחשבות שהדהדו בראשי. זה לא ילך,
ישר ידעתי שזה לא יעבוד.

ואז התחיל הבלאגן. כל לילה כרגיל, חזרנו הביתה גמורים מעייפות,
אבל לא כרגיל, גל של כעס הציף אותנו למראה המהפכה שהדירה עברה,
כל לילה שיא חדש. שבילים של פירורים מהמטבח לסלון מהסלון
לחדרים שלנו, מה הוא עשה שם? מנגד הוא כל כך הצחיק אותנו,
סטנד-אפ אחרי יום של המון צביעות. תחושת בכי וצחוק. הוא שרץ על
הספה ועל השולחן לידו מצאנו את כל המקרר, כל המוצרים היו
פתוחים, שוכבים בכניעה וגמורים עד היסוד. לא פעם הינו צריכים
להסתפק בפרוסת לחם ריקה ודבש. צחוק ובכי. הרבי אמר שהוא לא
בריא, אז התחשבנו ולא קיטרנו על המנהג לפזר שלל ריחות מקטורות
שהביא מהמזרח. החדר שלו, כבר לא היה מקום שאפשר להכנס אליו
יחף. כל הבגדים מפוזרים בצורה אחידה על הרצפה, ובין לבין
ובעיקר מתחת לגרביים וגופיות מצחינות, כף רגלך מצאה בכאב, שפיץ
לא ברור של רדיו שבור, או פנס מפורק. מדי פעם הוא טיפטף משפט
על התקופה שהוא היה בארץ, בקיבוץ, ועל זה שהוא שירת בצבא. וכל
לילה היו שיחות על הפרדת האוכל במקרר לשלנו ושלו. ממש מקרר אחד
לשני עמים. הרגשות היו מעורבים, הוא שיתף אותנו בידע בלי סוף
וסיפורים יפים רובם מצחיקים, ומצד שני, הוא פשוט היה אחוז
שיגעון וניסה לחנך אותנו בכל מיני צורות מוזרות. השיא הגיע
שהרבי החליט שהוא רוצה משלושתנו דמי שכירות. ושזה מגיע לכסף
הטונים עולים. המפץ הגדול הגיע. אי הסדר הופר. מכיוון שעידן לא
דברן גדול הוטלה המלאכה עלי, "השולט במילים". זה היה לילה של
ניתוח בלשון חדה שמבקשת לפגוע בכל אותם המשקעים שנשמרו בסוד.
היה לא נעים. ואז ג'וש גבר בן חמישים, פנה אלי וחתם את הדברים
במשפט מסכם אחד, "אתה לא יודע להקשיב". כל אחד נכנס לחדר וחשב
עם עצמו. שקט ומלא רעש. אחרי שעתיים עידן נרדם, יצאתי לסלון,
וג'וש ישב על הספה, פשוט בהה במסך טלויזיה כבויה. ישבתי לידו
בלי לדבר, בלי קשר עין, ופתאום קול שבור פילח את הפאוזה.

"נכנסנו לטפל בחיילים, אמצע הלילה, היה מלא רעש של יריות". הוא
עצר, הסתכל למטה. חשתי מבוכה, כאילו הוא צריך רגע לבד. המילים
המשיכו לזרום באיטיות ואני דימיינתי אותו עם מדים, איך הוא
מנקה כלים בקיבוץ, מצחיק את כולם, וכובש את כל הבחורות עם
העיניים הכחולות שלו, ואיך הוא השתנה. היום הוא אפילו לא מחזיר
את הכלים למטבח, שלא לדבר על חלוקה שווה של אוכל. פתאום הוא
עצר את הדיבור ואת מחשבותיי. הרים את עינייו והסתכל אלי עמוק
לעיניים ואמר, "ואז המטוסים שלנו, שלנו, פשוט עברו וריססו
עלינו כל פצצה אפשרית". שוב שתיקה. רחמים, עצב, וים של כעס, כל
חושי עיקצוצים. ואז עם דמעות הוא אמר, "בסך הכל באתי לכמה שנים
בקיבוץ, ונשארתי עם צלקת בנשמה". שיעול קל ומלא כאב, "קשה
למצוא אנשים שמקשיבים, כולם בוחנים את המראה שלך, העבר, ואז
אני מתחיל להזיע, אז מרחמים עלי. לוקח כדור להרדם וקשה
להתעורר", בראשי רצות תמונות של השולחן העגול מלא הכדורים
שעומד ליד מיטתו. "כדור למערכת העצבים, אז אוכלים בלי הכרה או
סוף, כדור למערכת החיסונית וכדור ועוד כדור, על הכוסות מים
האלה אני לא מברך. וכדי שהדיכאון יעבור מעשנים". הוא לא דיבר
על סיגריות ואני פתאום הבנתי את החיבה שלו לקטורות דווקא לפני
שאנחנו חוזרים. "בעולם הזה שדוהר להצלחה אין מקום לחלשים". שוב
מסתכל ישר לעיניים. "תודה שבאמת הקשבת". ואז הבנתי מה בדיוק
אני לא עושה. מאותה שיחה, ג'וש ישב איתי כל לילה, סיפר ולימד
אותי להקשיב, לא לנתח כל דבר לפי סטיגמות ותפיסות עולם מקובעות
וישנות. הרגשתי שוב כילד תמים המגלה עולם נסתר, רק שהפעם המתנה
אינה שוקולד, אלא הדרך להקשיב לאחרים ובעיקר לעצמי.