אני זועפת. כשאף אחד לא רואה אני עצמי הזועפת. כל האנשים
הזועפים האלה שמעצבנים אותי - אני עכשיו אחת מהם.
והמחשבות האלה... הן רצות בראש, על שטויות, אשליות, פנטזיות,
זיופים, רגעים שלא קיימים או שהיו, חלפו ולא יהיו עוד.
והטיפשות, הטיפשות שלי להמשיך בזה... היא דווקא קיימת.
והכוחות, הם הומרו בתנועות סמרטוט.
והפנים היבשות, האיברים והחלומות המנוונים, השירים... הם
מתלבטים...
האם ימשיכו בדרכם עד המוות, או ברגע של שינוי ירוצו אל הממטרות
ויקומו לתחייה?