הם תמיד היו כמו ים גועש שכזה,
תמיד נשמעו כמו שיר שהלחן שלו אינו מתאים למילים,
תמיד נראו כמו ספר שכל הדפים שלו עפו ברוח.

אני תמיד הייתי כמו אדם המנסה לצאת מן המערבולת,
תמיד ניסיתי לשנות את הלחן,
תמיד רצתי אחרי הדפים ברוח בניסיון לאסוף את כולם.

עוד שנה ועוד שנה,
עוד תובנה ועוד תובנה,
עוד תמימות שנהרסה,
עוד מילה שנאמרה,
עוד רגש שנבנה ודעך,
עוד לב של שניים נחתך.

ראיתי אותו, מבריק ומושך, קורא לי אליו.
ללא כל פחד, ללא כל ספק וללא כל חשש,
התקדמתי אליו, התקרבתי אליו,
כשהשתקפות המחזה המדהים מנצנצת בתוך עיניי המבריקות.
נעמדתי לצדו, אך הוא מיהר להיכנס לתוכי.
כמו טפיל שאוכל אותך מבפנים,
כמו חיידק,
כמו סם מדכא המתעתע בך,
כל כך כואב הוא הרגש.

הניצוץ בעיניי נעלם,
תחושת הביטחון חסרת כל ספק וחשש נעלמה גם היא.
לשיר העצוב עדיין יש לחן קצבי,
דפי הספר עדיין מעופפים להם ברוח,
ואני עדיין מנסה לצאת מאותה מערבולת.

ניצוץ כזה בא רק פעם בחיים...