שלום לך מלכתי, פסלת, חוצבת.
אוהב ונאהב אני, ולמה את זאת בעצם אהבת חיי?
ולמה בכלל אוהבת את אותי אהבת דוד את יהונתן?
אבל, בכל זאת מרגיש כנעקד יצחק שלא צוחק,
כמכשפה בציד המכשפות רגע לפני שריפתה.
וכי רקמת עם אלוהיי ברית חזקה מברית אהבתנו,
וכי תעדיפי במות שרה או במותי, על פני אי ציות לאל?
למה לך? אמרת מבול לא ישוב לעולם,
אמרת לא ישב על כסאך זר.
אך הנה בשובך יש יונה ערירית וגלמודה,
גוססת, מתבוססת ובדמיה תחיה.
את החוצבת בי בסלע,
ואלוהים הוא היושב בכסא הדמים,
דמי בניו וכך גם אנוכי זועקים לו מלמטה.
רוח בכאים, רוח של חורף
עתה באו השתיקות.
ביני לבינך, ביני לבין אלוה.
וכמזמור למנצח, החיים עילאים יותר מהמוות,
כי כאשר מתים רק אז מתחילים הפרפורים, גוויעת האיברים.
|