ואת, את תמיד אומרת לי "נועה, רק את יודעת להקשיב ככה, אני
מרגישה שאני יכולה לספר לך הכל, את פשוט הכותל שלי!"
אם רק היית עוצרת לרגע את שטף הדיבור שלך כדי להקשיב לי, אולי
היית מגלה שאני בכלל לא רוצה להיות כותל, ובעצם יש כל כך הרבה
דברים שאני מעדיפה לא לדעת...
זה לא כל כך נעים כשכל סודות העולם, שאיכשהו את תמיד יודעת,
תקועים לך במוח, הרגשה כבדה כזאת, כמו המון אבנים על הגב.
אבל לא, את לא מפסיקה לדבר ולספר, ואני מקשיבה, כי אני עדיין
כותל, או שאני פשוט אני.
יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד לך, אבל אני בקושי
מצליחה להגיד אותם לעצמי.
כמו למשל מה שאני באמת חולמת, או מי שאני באמת רוצה, ואיך
שאפילו נגיעה חטופה שלו בכתף שלי גורמת לי לצמרמורת בכל הגוף,
או איך שאני כל כך אחרת מבפנים.
אבל נראה לי שאפילו את הצבע האהוב עלי את לא יודעת.
וגם כשאני אוזרת אומץ, רוצה לתת לך להציץ קצת מעבר לחומה שלי,
זה תמיד מסתיים ב"אני חייבת לספר לך משהו, אבל אסור שזה ייצא
ממך, זה סוד!"
סודות סודות סודות, אני כבר עולה על גדותיי מרוב סודות! הסודות
שלי, הסודות שלך, כמו פתקים בכותל... רק שאותם יש מישהו שבא
פעם בכמה חודשים ומוציא.
"אבל ממני אף אחד לא יוציא כלום", אני מבטיחה לך, "שפתיי
חתומות, הסודות שלך שמורים איתי, קבורים יחד עם שלי".
ואני לא כועסת, לא, אני כבר מזמן לא מדברת מתוך כעס, ומצטערת
אם גרמתי לך להרגיש ככה.
הרי זו לא רק את, לכל בנאדם שמכיר אותי יש את הרגע הזה שנופל
לו האסימון פתאום, והוא שם לב שבעצם, אני יכולה לספר לו את כל
קורות חייו, למנות כל פצע שלו או נמש על העור, ואילו הוא, לא
יודע עלי דבר וחצי דבר.
זה הרגע שבו הוא מתחיל לפקפק באמונה שלו, שאולי אני לא באמת
כותל אלא סתם טיפוס שאוהב לשמוע סודות של אחרים ולפזר אותם
באויר הפתוח.
גם לך עלתה לא פעם המחשבה הזאת, נכון? אני יודעת שכן.
כנראה קשה לך ולכולם להבין, שגם בפתיחות הבלתי נלאית של ימינו,
והרכילות, וההתעסקות בכל בחרא עד לכדי בחילה - יש אנשים שעדיין
מעדיפים לשמור קצת דברים לעצמם, למחות את הדמעות שלהם לבד,
לחטט בפצעים שלהם, לבד!
זה בטח ישמע לך מוזר, אבל לי יותר נוח לי להקיא את כל הכאבים
שלי על דף מאשר על מישהו שיושב מולי כשבפיו תמיד תהייה איזו
ביקורת, תומך ככל שיהיה, תמיד יהיה לו משהו להגיד.
ואולי, יום אחד, יגיע המישהו הזה, שלא ירצה אותי בתור כותל,
מישהו שאני לא אתבייש לבכות מולו, אחד כזה שלא יסחט ממני סודות
בכוח, אלא שהם, כמו נחלים קטנים, בלתי נשלטים, יזרמו ישר אל
בין הידיים שלו, ובידיים האלה הוא יפשיט אותי מכל האבנים
הכבדות שערמתי על עצמי, ואני אזקוף שוב את הגב, ואדע שיש לי על
מי לסמוך חוץ מעל עצמי, שיש לי כותל משלי.
(ועד שהוא יגיע, אם הוא יגיע, נשאר לי רק להתחיל להתפלל) |