דמי נזל בחופשיות על השטיח החדש. בלי להתחשב, בלי לחשוב,
שותתתי דם והתמזגתי עם הרגע.
אחרי הכל זה לא כל-כך נורא, זה אפילו קצת מספק.
שכבתי עירומה על השטיח וחיכיתי.
הייתי חשופה כולי והרצפה הייתי מוגנת. אירוני משהו.
מוזר איך שהדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה הכל. איך שמחשבה
אחת מבינה הכל, מכילה הכל, אוספת את כל המחשבות שיש ומקבצת
אותן ביחד, להגיג אחד שהוא פשוט הכל.
'אמרתי לך' שמעתי אותה בתוך ראשי. עבר זמן רב מאז שהיא ביקרה,
עברה שם, בתוך הראש.
כבר פתחתי את הפה כדי לענות לה, לענות אותה, אבל היא שוב
נעלמה.
במקומה הגיעה אותה דמות שראיתי פעם רוקדת על קברים. היא הייתה
כל-כך יפה, כל-כך מדויקת.
שהייתי בת 3 חשבתי שהיא ציור. עכשיו היא נראית הרבה מעבר, היא
נראית עתיד.
ניסיתי להושיט יד, לגעת בה. היה בה משהו מאוד מוכר, ניסיתי
לחוש אותו.
פתאום הרגשתי את זה, זה היה בגלל הדם. הוא נזל על כולי, מתוכי.
הוא היה הדבר היחיד שחימם אותי בתוך הכפור של הטרום חיים הזה.
והערבוב הזה, הערבוב המעגלי הזה של החום והקור והחום והקור,
הוא היה בדיוק היא.
חיכיתי הרבה זמן לזה, לרגע הזה שבו אני אשכב כאן ואתקיים ולא
אתקיים בבת אחת.
זה הרגע היחיד בו האיזון טהור לחלוטין.
ניסיתי לשאול את עצמי את אותה שאלה שאליה כמהתי ופתאום היא כבר
לא הייתה רלוונטית.
במקום של תשובות השאלות חסרות ערך.
מעניין איזה מפתח הייתי לוקחת איתי אם הייתי חושבת על זה
אתמול? האם הייתי לוקחת מפתח בכלל? אני לא צריכה כאן מפתח, גם
לא סוגר או מנעול. אוויר בקושי שיש פה.
מעניין כמה זמן אני עוד אשאר כאן. על-פי התחזית הגשם יתחיל רק
מחר, ככה שיש לי עוד זמן.
מעניין מה יקרה שכל זה יגמר. אבל האם זה באמת יגמר, או שמא זו
רק התחלה? ואם זו התחלה, אז התחלה של מה? ואם זה סוף, אז אחריו
יש כלום? ומה יש אחרי הסוף, עוד התחלה? והתחלה של כלום, היא לא
בעצם סוף?
התחזית תמיד שגויה. הגשם יורד כבר יותר משעה והשמש עוד לא שקעה
אפילו.
ההתחלה מתקרבת, אני מרגישה אותה.
כשעצמתי עיניים בפעם הראשונה ראיתי את כל מה שהיה חשוך לי באור
היום.
רק לרגע תעתעה בי המחשבה לפתוח אותם, אבל הגשם כבר התחיל
וידעתי. ידעתי שהגעתי לסוף של ההתחלה של ההכל והכלום.