וכשהשנים עוברות להן, בחוסר מעש, שום תקווה, עם כל שניה
שעוברת, שוב הרגשה של פספוס.
מחפשים את אופק החלומות הנשכחים, ומוצאים ילדות נטושה. וכשהשמש
שוקעת, משאירה מאחוריה עולם חשוך ואפל.
והשמיים נהפכים קודרים, שחורים כמו העיניים שלך אחרי שאתה
בוכה, ברגעים כאלו ממש, מה עוד נותר לומר? הכיצד ארפא לב שבור?
ואתה כבר לא כאן, עזבת מזמן, אך נדמה, כי רק אתמול, חייכת אלי,
בפעם האחרונה.
והכוכבים כבר לא נוצצים להם, אי שם, בגלקסיות אפורות ומרחיקות
לכת מכאן, וגם אתה, מתרחק עם הדקות, הימים, עד שלבסוף, יהיה כל
כך מאוחר, עד שאפסיד את כל מה שעדיין נותר. |
