שוב, אותה הדממה.
שתיקה, די מוכרת, שלי ושלך.
והמבט מצטלב,
אך לא אומר שום דבר,
רגע ועוד רגע, הכל נעלם.

עכשיו, נסגרת הדלת.
ואתה לא יודע , מה נסגר כאן, אבל
קמת ,קמת, הלכת ,
הלכת ,ולי לא נותרה שום ברירה..

צל ירח בוהה בי,
וזאת פעם אחת, ראשונה של בדידות.
טעם של אושר ועצב ,
מתערבב וחוזר מתוך כף המציאות.

כך, עוד דלת נסגרת.
מילים שפוזרו נאספות בשנייה...
ושוב, הרגשה ממכרת
צלילים נאלמים אל מול אותה התחושה.