אתה בוהה בידית הדלת. סה"כ ידית., לא יפה במיוחד, לא חלקה
במיוחד, לא צבעונית במיוחד. ידית. של דלת. הדלת. אבל עדיין,
דלת. אתה מנסה להושיט את ידך, להניח אותה על הידית, ללחוץ
למטה, להיכנס. לפתע עולה במוחך מחשבה מפחידה, על כל החיידקים
שודאי חיים על הידית הזו. מתי היא נוקתה לאחרונה? מי יודע.
טוב די, אתה חושב לעצמך, זה לא יכול להמשיך ככה. אתה עומד מחוץ
לדלת כבר חמש דקות ובוהה בידית, היו לך רגעים מטומטמים בחייך,
כמו הפעם שניסית להיות ג'נטלמן ולפתוח את הדלת למטורללת ההיא
שהתחילה לצרוח עליך שאתה שוביניסט, או הפעם ההיא שרצית לצאת
גבר-גבר אז ניסית להרים את הקרטון עם כל הספרים מהרצפה ונתפס
לך הגב. אבל הסיטואציה הנוכחית בהחלט מטפסת לראש הרשימה, עומד
מול דלת. טיפש, תפתח אותה כבר.
בסדר, אז אל תפתח, לך אחורה ואל תחזור.
נושם נשימה ארוכה. אתה יודע שזו רק ידית, רוב הסיכויים שהיא
מפחדת ממך יותר משאתה מפחד ממנה, אתה גדול יותר, שרירי יותר,
חי יותר. עם זאת, אתה בטח שפוי פחות כי ישבת וניתחת בדקה
האחרונה ידית, עצם דומם לחלוטין.
כשחושבים על זה, היא די יפה, הידית הזו.יש לה אופי, אין ספק.
הכרת הרבה ידיות בחייך, לרובן לא שמת לב מעולם. אבל זו ידית
מיוחדת, הפינות העגולות, הרוך שבצבע הדהוי, ידית שהרבה ידיים
עברו עליה אבל היא עדיין במקומה עומדת. כמה אנשים נכנסו
בעזרתה, כמה אנשים יצאו מצדה השני.
עכשיו אתה מסתובב ומתחיל ללכת משם, לא צריך טובות מידית. אם
היא לא מוכנה להפתח מעצמה, אני בטח לא אעזור לה, חצופה.
עד כל צעד אתה מרגיש אותה שורפת חורים בגב שלך עם המבטים שלה.
מאתגרת אותך, "אתה לא מצליח לפתוח אותי, אה? לוזר, אומנם סה"כ
ידית אבל שברתי אותך". מסתובב חזרה, מתכוון ללכת לכיוונה
ולהראות לה מה אתה חושב על ידיות עם פה גדול.
אבל היא לא שם. במקומה היא עומדת.
"היי, בדיוק יצאתי לזרוק את הזבל, תיכנס."
"סבבה, אני אחכה בפנים."
חולף על פני הידית, "הראיתי לך, ידית מכוערת", אתה חושב, ורואה
אותה מאוכזבת ממך כשאתה שותק לרגע. אחרי כל מה שעברתם ביחד,
אתה לא יכול להשאיר אותה בהרגשה כזו, סה"כ אתה והידית התחברתם
מהר מאוד.
"ענת... כשתחזרי מהזבל... אנחנו צריכים לדבר."