שוב אותו תסריט שוב אותה תמונה
די נמאס כבר מהשגרה.
לא מתחשבים, חושבים שהם אלוהים
אין זמן, לכן כולם ממהרים
לא יכול להיות שיש בשבוע 5 מבחנים.
ולהנהלה לא אכפת,
כולם סטודנטים
אין מי שירים קול או צעקה
פשוט כולם שותקים
שותקים ומבוהלים.
אולי זוהי המציאות של החיים
ואנחנו רק בובות שזזות לפי משיכות החוטים.
אין זמן לשום דבר, אפילו מהעבודה פיטרו אותי כבר
לא ייתכן שאני לא ישן
לא ייתכן שאין למי להתלונן
איך במדינה כה קטנה, התחרות כה גדולה
ובכל משרה יש כבר תפוסה מלאה
ומי שלא טוב נזרק לאבטלה
אז לאן פנינו מועדות
האם יש טעם להמשיך ולקוות
הרי מבחנים תמיד יהיו
הזמנים רק השתנו
האם זו חלק מן המציאות העגומה
או שזו רק תפיסה לא נכונה.

מבולבל או מעורער מזמני המבחנים של סוף סמסטר.
לא מבין דבר, לא מבין היכן ההיגיון שנשבר
הרי כולנו באותה סירה, לנסות ולהציל את עתיד המדינה
אז למה הם לא באים לקראתנו, למה לשים מכשולים בשביל להפילנו
לא מבין דבר, היכן האחדות שהייתה כאן בעבר
למה כולם רבים, שונאים, מקנאים, ונלחמים בחברים הקרובים
נכון תקופה קשה, אבל עדיין צריך לשאוף לרגיעה אחווה כבוד
ואהבה
אחרת לאן פינו מועדות
ואני עדיין לא מבין שום דבר,
בטענה שמבחנים הם רק נייר
שלא מראים על שום ידע שנצבר.

ולכן אולי זה מציאות של החיים
ואולי זה רק מה שאני חושב בפנים
אבל בסופו של דבר כולנו נתונים
לציוני המבחנים
כי הם אלו שקובעים
את משכורתינו בעוד כמה שנים.