I

הרמתי את המזרק הקטודי, עצמתי את העיניים ופימפמתי את הוורידים
במנה בריאה של סטאט. בהיתי דרך חרכים בעפעפיים שהלכו ונצטמצמו
בנוזל הזהוב שפעפע מעדנות, כמו דבש סמיך, בעוד הוא יורד ואוזל,
עוזב את מקום משכנו הבטוח, הקריר, ומתערבב בדמי הרותח, הפוער
לעברו את נימיו ועורקיו ושותה אותו בצימאון חרב. הספקתי עוד
לראות, כמו בכל פעם, את המזרק צונח על השטיח, ומאותו הרגע לא
ראו עיניי דבר.

סטאט. ההברקה הכי מוצלחת של ממ"ת, מועצת מנהלי התאגידים. הסם
הממכר היחיד עלי אדמות שהמרשם לו נוצר ונשמר, מרגע הולדתו ועד
עצם היום הזה, במעבדות התאגידים. במקרה הזה גם לא דובר בתו תקן
או בשמירת הזכויות בלבד. המועצה לא יכלה להרשות לעצמה שוק
שחור. תוכנית הפעולה חייבה בלעדיות בייצור ובקווי האספקה, ועל
מנת לוודא שכך בדיוק זה יישאר, המדען שגילה את המרשם בודד
מיידית, התבקש להעלות את ממצאיו על מחשב מאובטח שנותק מן הרשת,
לכתוב את תוכנית הייצור, ולנעול את הנתונים באופן מוצפן ובלתי
הפיך. עם סיום עבודתו, שלא תועדה בשום אופן אחר, הוא חוסל
לאלתר, וחדר המחשב, שממילא המרשם שעליו לא היה זמין לעולם, הפך
למקום השמור ביותר עלי אדמות. רגל אדם לא דרכה בו עוד לעולם.

ווידוא אבטחת הסוד היה יריית הפתיחה לעידן חדש, עידן שליטה
תאגידית מוחלטת. הסטאט, סם ממכר באופן בלתי הפיך והחל מן
השימוש הראשון, פשט בעולם כאש בשדה קוצים. בעולם בו השליטה
באמצעי התקשורת, ערוצי ההפצה והמכירה, אמצעי הלוחמה המאורגנים,
רשות האכיפה והמשאבים החומריים נמצאו כבר ממילא ברשות הממ"ת,
הסטאט היווה את המסמר האחרון בארון המתים שהכיל את שרידי רשות
הפרט. שמונים וחמישה אחוזים מן העולם התחתון הולאמו בתוך
שנתיים, הרבה בזכות המהלומה האדירה שספג זה האחרון ממיסוד
הזנות הווירטואלית בחסות הממ"ת, חמש שנים קודם לכן. שימוש אחד
בסטאט, שהונדס בדיוק לצורך זה, הפך כל התמכרות קודמת לבטלה
בשישים, והנרקומנים הפכו, הלכה למעשה, רכוש ממשלתי. הסטאט הופץ
חינם אין כסף במשך כשנה, במרכזי חלוקה קהילתיים, ופורסם באמצעי
התקשורת כמפתח החדש לחיים מאושרים ובריאים יותר, מעין וויטמין
קסום ומרוכז שנטילתו פעם ביום תהפוך גם את החיים העלובים ביותר
לגן עדן עלי אדמות.

את האמת? הם צדקו.

אלא שמסטאט לא ניתן להיגמל. יום אחד בלעדיו וחייך אינם חיים
עוד. הרחובות נמלאו במיעוט חדש, כעשרה אחוזים מן האוכלוסיה,
זומבים אפורים ושקועי עיניים שלא יכלו עוד לקבל את הסם שלהם
מסיבות רפואיות כאלה ואחרות. לא דובר בייסורי גמילה אלא בנזק
בלתי הפיך למערכת העצבית והמוחית, נזק שהדרך היחידה להפכו
באופן זמני הייתה על ידי חידוש אספקת הסם, אלא שהזומבים לא
יכלו עוד לקבל אותה ולהישאר בחיים. אם תשאלו אותי, במצבם הייתי
הולך על המזרק.

בתום השנה הראשונה הם שינו את הכללים. המכורים הבלתי מזיקים,
שהיו כעת רוב האוכלוסיה, המשיכו לקבל את הסם שלהם באופן רציף
מקציני החלוקה לאחר ראיון קצר לאיתור כישורים בעלי ערך. רובם
לא עניינו אף אחד. אבל אלה בינינו שאתרע מזלם וכישוריהם היו
בעלי ערך זכו ליחס קצת שונה.

II

חיי שלי התנהלו על מי מנוחות יחסיים לסביבת העבודה שלי, עד
שעליתי על רכבת הזהב. תמיד הייתי תברואן. את הוריי לא הכרתי
מעולם. בגיל עשר חיסלתי בפעם הראשונה, בקלות שלא תיאמן, בריון
מקומי בן תשע עשרה. הוא נפל קדימה באנחה כבדה, קרן האולר שלי
נשלפת מבין צלעותיו, ואני ברחתי כל עוד נפשי בי. זה לא היה כיף
או חוויה מרגשת במיוחד וזה לא היה קשה או מזעזע במיוחד. זה היה
צורך, זה היה קל, וזה הפך לעבודה מכניסה למדי. את הסטאט קיבלתי
בפעם הראשונה ממישהי שלא הכרתי, במסיבה בדירה של מישהו. היא
העבירה לי אמפולה זהובה קטנה ומזרק קטודי, שלפה לי את הזין
מהמכנסיים ומצצה לי בעוד אני חותם את גורלי לנצח עם השד
שבבקבוק. כששאלתי אותה מאיפה היא השיגה את החומר ואיפה אני
יכול להשיג עוד, שעות מאוחר יותר, היא צחקה, נתנה לי עוד
אמפולה אחת שקיבלה מתחת לשולחן מקצין החלוקה האישי שלה, את
הכתובת של מרכז החלוקה הקרוב והמליצה לי בחום להגיע לשם תוך
יומיים.

בבוקר היום השלישי התעוררתי בבעתה ונזכרתי באזהרה. בעתה היא
למעשה מילה מאד לא ראויה לתאר את חוסר התחושה שאפף אותי.
המציאות כיסתה אותי בשמיכה אפורה של אבק ומחנק. לאן שלא הבטתי,
חפצים נראו דהויים וחסרי צבע, דמות הקריין על מסך הטלוויזיה
דמתה לשלד מגחך, אורה החיוור של השמש, שזרחה מבעד לחלון הישר
על פניי, לא חימם אותי כהוא זה, ובמקום להתפלץ מכל זה מצאתי את
עצמי יושב בקצה המיטה שלי, ראשי מורכן וידיי שמוטות בין רגליי,
חסר כל רצון או יכולת לעשות דבר, מלבד עוד מן הזהוב הזהוב
ההוא.

עד שסיימתי להבין מה קרה לי ולדשדש באיטיות אל מרכז החלוקה
הקרוב, כבר לא היה לי על מי לכעוס ואת מי להאשים. כל מי שהכרתי
היה מכור. ראיתי אותם במרכז. גם את המוצצת. גם אנשים שלא ראיתי
יוצאים מהחורים שלהם משך חודשים ארוכים, בדומה לי. כולם היו
שם. פניהם מכורכמות מכעס וידיהם רועדות מתאווה. ממני ומשכמותי
כולם תפסו מרחק, וממילא בעיניי נראו הממתינים האחרים כמו רכבת
שדים אפורה ונרקבת.  

III

את קצין החלוקה פגשתי רק פעם אחת. הוא הביט בי בתיעוב ופלט
"שימוש ראשון?"
הנהנתי בכבדות.
"תפשיל את השרוול."
הוא לקח ממני דגימת דם, הזין אותה למחשב הנישא שלו, הביט
בתוצאות ומסר לי מזרק קטודי מלא בנוזל אדום. זה לא היה סטאט.
לא נגעתי בו.

"סם אמת. נוהל טרום-חלוקה סטנדרטי. כל מה שתספר לי כאן יהיה
אמת ויישאר בינך ובין הממ"ת. כל פשע שעליו תתוודה יימחל
אוטומטית, וכל פשע שתבצע בעתיד יתגלה בטרם קבלת המנה הבאה
וישלול אותה באופן מיידי, חד פעמי או לאורך זמן, בהתאם לחומרת
הפשע. על פשעים חמורים במיוחד או על פשיעה כרונית תופסק האספקה
לצמיתות."

הנהנתי שוב בכבדות. הוא יכול היה לספר לי שהוא עומד לכרות לי
את הביצים ולדחוף לי אותן לאוזניים ולזכות באותו ההנהון. שום
דבר לא יכול היה להיות נורא מספיק כדי לגרום לי לרצות להישאר
במצב הזה, ובכל מקרה הוא לא עמד לחיות מעבר לרגע בו האמפולה
הזהובה תהיה בידי. לא תכננתי אפילו להתעכב כדי לשאול אותו איפה
הם מחזיקים את החומר. אני אסתדר, חשבתי. אלא שגם הם חשבו על
זה. אלא מה.

"במידה ואתה מהרהר כבר כרגע או תהרהר בעתיד בביצוע עבירה כזו
או אחרת כלפיי או כלפי מי מנציגי הממ"ת", הוא הוסיף והרצין עוד
יותר, "מחובתי לציין בפניך כי כל פגיעה או איום בפגיעה על
הממ"ת, רכושו ובכלל זה נציגיו תתוגמל בהפסקת אספקה מיידית
ותמידית. בנוסף, מחובתי לציין בפניך כי במתקני החלוקה אין ולו
מנה אחת של סטאט. פגישתנו משודרת למשרדי הממ"ת ועם סיום
הראיון, לכשתימצא מתאים, ישגרו נציגי המשרד את מנתך היומית
במערכת צנרת הלחץ שלצידי. שום איום או פעולה מצידך לא תגרום
להם לשגר את החומר, אך יימנעו ממך כל שימוש עתידי בו."

הוא עצר לנשום וחייך.

"הכול ברור?"
הנהנתי והוא הושיט לי את לוחית הזיהוי החדשה שלי.
"ברוך הבא. זה יהיה עליך בכל עת."
הוא החווה אל המזרק הקטודי ואל האמפולה האדומה שבתוכו.
"בוא נדבר."

כשהצבעים חזרו, בכיתי בפעם הראשונה בחיי.

ידעתי שלא אהיה בלי האמפולה הזהובה עוד לעולם. לכעוס או להילחם
בממ"ת היה מגוחך, וידעתי, בנוסף, שמכישוריי, שמן הרגע בו החלו
מפורטים בפניו שינו לחלוטין את גישתו הזחוחה של המראיין שלי,
יהיה טיפשי מצידם להתעלם ממילא. נראה שעמדתי להיות מגויס.

ביום השני ישב מולי מישהו שנראה כמו בדיחה גרועה. מישהו מאבות
אבותיו היה, ככל הנראה, אסייתי, ותווי פניו היו יכולים להיות
מהממים ביופיים, אם היה זוכה מסבו גם בממדי גופו
הפרופורציוניים. אלא שניק, כפי שהסתבר לי שקראו לו, היה ענק
מגודל מימדים ומיוזע. הוא נשם בצרידות כשנכנסתי, מבלי להרים את
עיניו מהתיק שהיה מונח למולו על השולחן, תיק שהכיל, כך הנחתי,
את פרטי ראיון יום האתמול. לצידו היה תיק עור קטן ושחור ובו
כעשר או חמש עשרה אמפולות זהובות ומזרק. גם הפעם לא נגעתי
בדבר. ניק הרים את עיניו והביט בי.

"אתה יכול להזריק כאן, או לקחת את התיק איתך הביתה. הוא שלך.
בסם האמת אין לנו עוד צורך. אתה עובד עבורנו כעת, וענייניך
האישיים אינם מטרידים אותנו כל עוד הם אינם פוגעים בעבודתך."

הוא עצר לרגע, הביט בי מבלי לומר דבר, וסובב אליי את התיק שהיה
מונח על השולחן. השם שהופיע עליו לא היה שלי, אלא של מישהו
שמעולם לא ראיתי. הוא הכיל כתובות, הסדרי אבטחה ותצלומי מטרה.


חייכתי.

                                          IV

ניק התגלה כמקצועי ומנומס, יחסי העבודה שלנו היו סדירים
ונעימים, ואני לא התבקשתי להגיע עוד למרכז החלוקה. הסטאט
וגיליונות העבודה היו מגיעים לביתי מדי שבוע, ואם לומר את
האמת, חיי הפכו נינוחים אפילו יותר מכפי שהיו בעבר. המשכורת
הפכה קבועה ורציפה, הסטאט המשיך לזרום ואני הייתי התברואן הכי
מאושר בשכונה, אם כי עסוק למדי.

למרות מיטב המאמצים, לא כל אוכלוסיית העולם התמכרה לסם, והממ"ת
עבד קשה כדי להשבית כל ניצני התנגדות שעוד נותרו בקרבם של
הבלתי-מכורים, בטרם יתרבו ויהפכו למחתרת אמיתית, מאורגנת ובעלת
דור או שניים של מסורת התנגדות מושרשת.

כתוצאה מכך, גברה תדירות התעסוקה שלי באופן מרשים, ולצידה
משאביי הכלכליים ואמצעיי החומריים. רכשתי לי בית חדש, רכב חדש,
שניהם צנועים אך מצוידים היטב ותואמים את הצרכים, והרשיתי
לעצמי גם צעצוע אחד חדש - אקדחון GR-28 של חטיבת הלוחמה של
הממ"ת, כלי שזכה לכינוי "המנתח האילם" בשל דיוקו, ובשל הדממה
האופיינית בה ביצע את מלאכתו. זה היה הכלי המתאים לאיכות
ולמספר המשימות שנטלתי על עצמי בימים אלה, ולא חשתי כל אשם על
הרכישה.  

אבל בוקר אחד, כחצי שנה לאחר תחילת החוזה שלי עם הממ"ת, הגיע
תיק דק במיוחד. דובר באיזו מלכת גותיקה מקומית, שהטיפה נגד
הממסד וחוקי התאגידים. מישהי שמידת השפעתה וכמות נאמניה זיכו
אותה, כך הסתבר, בביקור רשמי מכבודי. לא אהבתי להתעסק עם נשים,
אבל לעיתים גם זה קרה, וודאי שלא עמדתי לאבד בשל כך שעות שינה
מיותרות.

מאורת המלכה הגותית וחבר מרעיה שוכנה ללא יתר כבוד במבנה
תעשייתי ישן, בחלק של העיר שגרתי בו פעם. הגעתי לשם כשלעיניי
עדשות לילה. שני השומרים שעמדו בין הגרוטאות, בסמוך לכניסה
הראשית, ושוחחו זה עם זה בקולות שקטים לא היוו בעיה, אלא
שכשפסעתי בזהירות מעל גופותיהם וחיפשתי עליהם, גיליתי שהם לא
נשאו כלי נשק.
זה העביר בי בחילה רגעית. מספר השומרים הצפוי ומיקומם היה רשום
על הדף הבודד שבתיק, אבל החבר'ה במשרד פספסו, ככל הנראה, את
העובדה שאפשר היה לשלוח לשם גם את ג'וני חצ'קוני, המגויס הכי
טרי בשוק, ולהשיג את אותן התוצאות. מהנדס הגרעין נשלח לעבוד
בפס הייצור.

טופפתי על קצות האצבעות, צל בין שאר הצללים, הקרן הירוקה
והדקיקה של "המנתח" זורעת מוות חרישי סביבי, וכל אחד ואחד מן
השומרים, לנגד עיניי ממש, אני בתפקיד הרואה ואינו נראה עד לרגע
האחרון, מביט בי במבט תמה, מופתע, אך נטול אפילו שבריר של כעס,
אלימות או כל דבר שלא יהיה מלבד כאב חרישי ועצב רך. הם לא
הרימו יד או קול, לא קיללו אותי, ולא התחננו לרחמים. לא
שהותרתי בידם זמן לעשות משהו מאלה, אבל גם האדם המופתע ביותר
פולט קללה עסיסית או זעקה, כשהוא מוצא את עצמו מנוקב ומת במקום
בו הוא עומד.

                                            V

לא הלילה. הלילה הם מתו בדממה, בהפתעה גמורה, ובעיקר ללא טיפת
רוח קרב. אם בתחילתו אחזה בי בחילה, עם סיומו של מרחץ הדמים
הזה בקושי יכולתי לעמוד על רגליי. דידיתי אל מרכז המרתף הגדול
בו שכנה הקבוצה. במרכז החדר הטחוב, המשובץ מזרונים מטונפים,
קופסאות שימורים משומשות וגוויות דוממות, שכבה מישהי על הרצפה
כשהיא ישנה, גם לאחר הטבח שעשיתי בידידיה, גופה הצנום עטוף
בלבן.

ניגשתי אליה כשאני מקלל את ניק ואת חבורת המאוננים שלו, ושלחתי
את ידי האחת אל כתפה, כשבידי השנייה אני אוחז בשתי ידיה ומצמיד
אותן אל אחורי גבה, מוכן לכופף ולשבור אותן במקרה שהמלכה היא
הנציגה היחידה בבית הקברות הזה שבידיה נשק או רוח התנגדות
כלשהי.

משהו לא היה נכון.

הידיים שהחזקתי היו קטנות מדי, חלושות מדי, הגוף כולו צנום
מדי, שברירי מדי. היא הסתובבה אלי, מחייכת, ואני צנחתי על
ברכיי המום. היא הייתה בת שש לכל היותר, פניה שחומות, יפהפיות,
עיניה חומות-זהובות וענקיות, והיא חייכה אלי ונגעה בידה בפניי.


שלושה דברים קרו כמעט בעת ובעונה אחת. כאב שיניים טורדני שהציק
לי מזה ארבעה שבועות הצהיר על דעיכתו המהירה, מה שהיה גורם לי
לאנחת רווחה מיידית, אם שאר ההשלכות לא היו מכות בי, באותו
הרגע ממש, בזו אחר זו -

הסטאט החל נעלם לחלוטין מהמערכת שלי. ידעתי את זה, כפי שאני
יודע שאני נושם עכשיו וכפי שידעתי בכל יום בו בן-הזנונים
הצהבהב אכלס את עורקיי מאז אותה מציצה גורלית. הוא הלך והתנקה
מעורקיי, תוך מספר שניות הוא לא יהיה שם עוד, ואני לא עמדתי
להפוך לזומבי בגלל זה. נרפאתי.

הדבר השלישי היה, שהבנתי את פשר החייכנים המתפגרים שסביבנו.
מהרגע בו נגעה בי ידה, לא היה בי עוד ספק שלעולם לא אוכל להזיק
עוד לנפש חיה. המחשבה על פעולה אלימה, כעס או טינה כלפי כל אדם
באשר הוא, כל יצור חי באשר הוא, הייתה כבר כמעט בלתי אפשרית,
והפכה יותר ויותר כזו עם כל שבריר שנייה שחלף.

נותרתי קפוא, כורע על ברכיי, במשך כשנייה אחת, והבטתי בעיניה
החומות של היצור הפלאי, שחייך אליי באהבה אינסופית ובתמימות של
ילדה בת שש, ידה מונחת על לחיי. מה שלא יהיה הדבר שהיא עשתה לי
המשיך והתפשט, קונה לו שליטה בכל נימי גופי ונפשי. עצמתי את
עיניי, הנחתי את ידי הגדולה על ידה הקטנטנה, הרמתי את "המנתח"
וסחטתי את ההדק.

כשהיא צנחה לרצפה, עדיין מחייכת, בכיתי בפעם השנייה בחיי.

                                            VI

את ניק ואת דירתי לא ראיתי שוב, מן הסתם. את הרכב השארתי במקום
בו ידעתי שיימצא, בהתרסה, ונעלמתי. זה לא היה קשה. בסטאט לא
נגעתי עוד לעולם, אם כי יש לי התחושה שגם אם הייתי מזריק אותו
שוב, לא הייתי מושפע ממנו כלל ועיקר. את זמני אני מעביר
בשוטטות, בעבודות מזדמנות, ובהימנעות ממגע מיותר עם בני-האנוש,
שטומנים בחובם רק כאב וסכנה עבורי, בהתחשב במצבי.

אין בי חרטות. ברור לי לחלוטין מה היה קורה אם ניק והממ"ת היו
מניחים את ידיהם באופן כלשהו על הילדה הזו. ברור לי לא פחות
שלא יכולתי לתת להם אותה. עולם של כבשים חסרות רצון ויכולת
להתמרד הוא עולם שבו הממ"ת כבר לא צריך אפילו את הסטאט. אם הם
יעלו על השיטה לשכפל אותה, והם יעלו עליה ללא צל של ספק, זה
יהיה הסוף המוחלט עבור כל מה שכונה אי פעם "רוח האדם".

לא, אין בי חרטות. אבל יש בי פחד. פחד עצום, איום ונורא. פחד
שגם המוות אינו יכול לו. יש בי יראת אלוהים במלוא מובנה התנכ"י
של המילה. אני מבועת עד עמקי נשמתי הנצחית, ומתפלל שאין לי
כזו. אני מתפלל לאלוהים שאין אלוהים, שאין עולם שמעבר, שאין
חיים שלאחר המוות ושאין לכל אחד ואחד מאיתנו פגישה איתו, בסיום
הדרך האחרונה.

כי אם הוא קיים, אם יש אלוהים, עולם שמעבר ופגישה גורלית שכזו,
אני בבעיה רצינית, וקשה לי לראות איך אני יוצא ממנה.

אני חושב שרצחתי מלאך.