כדי להכיר בן אדם, לא יספיקו חודש חודשיים, גם שנתיים לפעמים
זה מעט.
יש אנשים שלא אוהבים להראות לאחרים את מה שהם באמת ולסיבה הזאת
אני קוראת "פחד". ...מפחדים שיפגעו בהם זה לגיטימי,בכולנו טמון
הפחד הזה אף אחד לא אוהב להיות קורבן של אף אחד,או אף אחד לא
אוהב להיפגע,זאת חוויה לא נעימה.אבל כשאנו נכנסים למערכת יחסים
ועוד טוענים שאנחנו רוצים ת'בן אדם מסויים וכל כך מתאמצים
במילים להראות לו שאנו זקוקים לו,אז למה לא לנסות להיפתח
אליו?
לא ביקשתי הרבה... אלא לפחות קצת, לתת להבין אותך.
אם אין לך כוונה כזאת לתת לצד שאמור להיות "החלק השני שלך"
להכיר אותך, למה מלחתחילה כל הכוונה במערכת היחסים הזאת?
למה כל המילים היפות כל היתבכיינות של "את חסרה לי","אני
מתגעגע" וכו'...?
לדעתי, המילים לא עוזרות אתה צריך להראות גם במעשים.
במערכת יחסים נכנסים 2 אנשים לא בן אדם אחד אז שניהם צריכים
להיתאמץ כדי שיהיה להם טוב ולא בן אדם אחד מתאמץ והשני פשוט
בלי סוף מתלונן,או פשוט מתנהג לא ראוי.
אם אתם מחליטים משהו רציני, לא זמני, אז תנו להבין אותכם נכון
לחצי השני שלכם.
כן אולי זה קשה, זה מפחיד, להיפתח אבל לאט, לאט קחו סיכון אתם
יכולים לא להצטער על זה.
בהרבה מקרים אנחנו לוקחים סיכונים - זה חלק מהחיים שלנו.
כשגברים עושים טעות, אנחנו מנסות לסלוח כי התרוץ שלכם "מצטער
טעיתי, אני גם בן אדם"  זה לרוב עובד עלינו, אנחנו משוות אותכם
אלינו כשגם אנחנו טעינו פעם וסולחות וממשיכות אלה בלי להיתקע
על זה יותר מידיי.
אבל כשהגיע תורינו לטעות, לא נימדוד את הטעויות אבל ונגיד
אצלינו לא היה משהו רציני לעומתם, להם יש כבר בעיה,וקשה להם
והם לא מסוגלים,הטעות מעיקה עליהם והם סובלים והם הקורבן...
קורה הרבה לאנשים שהם לא יודעים מה הם רוצים ובא להם ולא בא
להם, נכנסים לדילמה, אז במקרה הזה לא צריך לערב אנשים שאחרי זה
יכולים לסבול מזה.

אולי בכל הכתבה אני לא צודקת, אולי לא הסברתי את עצמי נכון.
אתם השופטים ויכולים להביע את דעתכם.