עצמותיו המתפוררות של אותו רעיון,
שכל המוצרים המועשרים בסידן בעולם לא יוכלו להציל,
עוד טרדו את מנוחתי.
ישבתי מותשת על שבר ענן,
ובהיתי.
לא הייתה נקודה בחלל להיאחז בה.
העננים לא היו דבר,
אלא יותר חלק מהסביבה,
ולא ענו לצורך הדוחק בהסחת דעת.
משבי הרוח הקלים נידמו מלאכותיים,
ולא סיפקו תובנות.
העוברים ושבים היחידים היו בעלי כנף,
והרחק מתחתי האובך שכיסה את פני האדמה
באריג צמר אפור וכבד התעבה כדי מחסום.
נותרתי תלויה,
נואשת בבדידותי,
וגיששתי אחר ניצני הרעיון.
כשהצלחתי לשחזר אותו, ממרחק הזמן ומבעד לרגש,
מהשלד, אחרי חיפוש עמוק במסתרי נפשי,
התאכזבתי מרות ממה שגיליתי.
אומרים שלפעמים אי הוודאות עדיפה על ההתפכחות. אז אומרים. |