ואצמיד צוהר נשמתי אל הדף -
ואצרח.
וכל שיצא - קול ענות חלושה
את כל משקלי מטיל על מפסלת זו -
לחרוץ ולנצור את שברוחי
אך משענת עט רצוץ זה
איננה נשמעת לרצוני

לאן הוא נעלם?
הוא שאך שאג שם בתוכי
דרש מפלט
ביקש מוצא
התחנן ואז ציווה -
הווה לי אור עולם!
שווה לי צורה!

ואתפוס הזרנוק
הוא - המכבה שריפה
בשריפה
וארסק השיבר
ואצפה באימה
ואז במבוכה
ולבסוף בשטנה:
מה לאפר זה, ולכבשן רוחי
מה לקווקווים מגומגמים אלו
ולו
שאך צרח וטלטל את כל
חושי דמיוני

ביקש מוצא
ואכן - כבר לא נמצא
כל שנשאר - הננו כאן
עקבות מטושטשים
כמו - "רק לכלוך" -
לא יותר מרמז.
נשארו רק הגעגועים.