אין לי אף אחד
מזאבי השקט במרחצותיהם.
הם הופכים עירומים בעיניי ושעירים
גושי קרח מוחלטים. מה זו האהבה הפרומה הזו
ולמה מכונות הכביסה סוחטות
את צירי הלילה עד לאין-אונים.

הסירנה שתתבקע מתוכנו
תהיה לידת מותי האמצעי
כל שאר הילדים לא מכירים מקלטים
ואני חיה בו את קרקעית חיי.

העלים אוחזים באצבעות הילד השבוי
נוטפות על כל שריריו הבתוליים
והוא אינו מבחין
בחורים. רק אוכל את קצה הסיפון
שיהפוך להיות אמנציפצית מלוא סדקיו.

אחרי שהם משחררים אותי
הם אומרים סליחה גדולה
בבקשה
ריסקנו עד שמצאנו
את הריח שיכניע אותך
להכניס. אם היו לי אטבים
הייתי דוחפת להם בכתמי מפשעת תווי איבריהם.
במקום זה, ובתמורה
יש לי בקבוקי שירים רהוטי-מכאוב
שיגרון חוטם גופי
כצוואר החרב
מילוי האוויר כקבוצות עור מסורסות.

אין לי אף אחד מלבד חגורת הדממה
בליטות האדמה
קרקפת השמיים. זיזי המיטה.
הצינוק הזה.