מערימת עכברי ספינה טובעת
הקברניט מציץ ומצייץ.
על פניו בחיוך עיוור גוועת
תקווה נואשת להיחלץ.

שינים נוגסות קצות אוזניו
זוללות הדם עם הבשר.
מורטים עורו, חוטפים זנב
ממזון אשר לפליטה נשאר.

אינם נוטשים האניה. הו, לא,
עד מחושים בקיבתם המתפקעת.
עם קברניטם ירדו למצולות
כי גם שם בבשרו יבקשו לגעת.

הקברניט - לנוח בין זרי גוויליה
של ההיסטוריה יבקש
לכן  מרגיע, מרדים את אוויליה
של האומה, עד שתאחז האש.

אז יאחרו לצעוק: מאין שקר גח?
ואיך חיוכיו כגולגלות הגורלות
לא רמזו כי עם הנצח ינוצח
כשמפאתי הזמן תימרות אש עולות
כשנפט על הספינה נשפך.