היה משהו במבט שלה באותו הרגע שגרם לי לאהוב אותה,
שגרם לי לרצות לעזוב את הכל, אם היא תבקש ממני.
היה לה מבט מסוקרן, קצת מפוחד, קטנה שלי, יפה שלי,
לא מכירה עוד דבר, לא מכירה את העולם הזה.
אני, אני רק רציתי למצוא את המילים האלה, לספר, לגלות את כל
הדברים הטובים.
היא אמרה שהיא מאמינה בפיות, ובאותו הרגע
גם אני האמנתי.
האמנתי שמשהו טוב כמוה חייב להיות יצירה אלוהית,
חייב להיות משהו יותר טוב מאיתנו,
היא חייבת להיות יותר טובה מאיתנו.

כאב לי לראות אותה בוכה, כאב לי אפילו לראות אותה צוחקת,
יופי כזה שהעולם לא הכיר.
התמימות הזו, המבט הזה, השתיקה הזאת.

מעט מאוד זמן אחר כך היא נעלמה לי,
חלק אומרים שהיא פה, אבל שונה, אחרת -
כבר לא אותו מבט תמים, כבר לא אותן עיניים סקרניות,
אומרים שמשהו כיבה אותן.
חלק אומרים שזו לא היא בכלל
ואני חושב לעצמי "איך אפשר לאבד פיה?".

אני חושב שהיא כל כך פחדה,
יצירה אלוהית קטנה, שהיא פשוט חיפשה איך לברוח,
מקום אחר שהיא תוכל להיות בו,
מקום שבו אין דברים רעים לספר לה
והיא לעולם לא תצטרך לבכות.
אבל החיים עברו עליה, על הפיה הזאת,
ומשהו בי נשבר
כי אני שחררתי אותה לעולם הזה.

(15.02.2008)