אבא...

היה לי שדה. די גדול הייתי אומרת, איפשרתי להולכים והשבים
לטייל בו. היו שנטעו בשדה שלי את חמתם והיו שנטעו בו אושר. אני
השרשתי בו את זרעי העצב. הזרעים תפסו היטב את מקומם תקעו
שורשים כבדים והחלו לצמוח. צמחו מתוכי, מעליי, חנקו את מיתרי
הקול. גם ככה לא היה לי מה לומר עוד.
גם אתה היית בשדה שלי, מושתל היטב בתוך גני. הפרח בגני ניתן
לומר,בעל גבעול מוצק שעטף חלקים מובחרים בגופי ושילח עלים
כבדים, שעטפו לא עטפו את נבכי נישמתי, שמדי פעם אף שרפו בי או
שלחו בי אותות של כוח,אהבה לעיתים או אימה.
עלי הכותרת שלך הראו סימני התכלות, מאיימות להתנפץ בכל רגע.
וזרעי העצב הראו נבטים חדשים זורמים מתוך האדמה הצחיחה, נולדות
לתוכי משסעות בעורי, מקדימות את מה שעומד לבוא.
סדקים קטנים החלו לפרוץ בך וניסיתי להשקות אותך מעט, אבא.
פצעתי את גופי,חורים בכל מקום אפשרי בכדי שאוכל להעניק לך מעט
נוזלים. שתוכל עוד להיות פה...
העלים נשרו ממך, נותרת פרח נבול ועצוב. חסר צבעים ואור.
החורים שלי לא עזרו עוד.
אז נטלתי את החרב החדה מעל הקרקע, נעצתי אותו בתוכי מעט מעל
החזה,ווידאתי שהחתך עמוק מספיק. החדרתי חזק יותר, יכולתי לשמוע
עצם נשברת, מין צליל כמו אז...
תפסתי ביד שנותרה את פיסת העור שנשרה והמשכתי לקרוע  עם החרב.
לאורך ולרוחב שוב ושוב , ושהכל כבר היה בחוץ הוצאתי כלייה אחת
ונתתי לך. הרי זה כל מה שהיית צריך בכדי להמשיך לפרוח...
היה מאוחר מדי, כנראה. נבלת.
הזרעים של העצב הולידו לי שדה חדש. בתערובת כימית מחודשת, משהו
שחקלאים עובדים עליו שנים,זרעי כעס ושנאה גם נולדו שם. אפילו
שלא השקתי או טיפחתי צמחו עצים מהדבר.
אני נפרדת, אך יש שדה של בתוכי. שם לא נבלת. שתדע. שם הכילייה
שלי הספיקה. הסליחות, האהבה, החרטות. והחרב שם אצלי נעוצה עוד
מזכירה לי פרח גן בתוך השדות.