הכל התחיל באמצע שנת 2005. אני הייתי תלמיד יא' בתיכון עמל א'
שפעם היה נחשב לתיכון על רמה שהתחרה מול התיכון הנודע
"רמלה-לוד". הרמה ירדה וככה התלמידים ירדו לאט, כמו המדדים
בבורסה, כמו עלים אדומים שנושרים מהעצים העצובים של הסתיו,
יורדים כמו כוכבות פורנו. לא הייתי תלמיד מוצלח, הגעתי
לשיעורים רק בשביל להפגין נוכחות, פה ושם הקשבתי. לרוב עשיתי
שטויות בשיעורים כמו להציק למורה לתנ"ך שהייתה היסטרית וטיפשית
והיא לא יכלה להשתלט על הכיתה המטומטמת שלנו. כיתת בנים. כיתה
של מפגרים.
הייתי מעביר את הזמן בחדר של"ח עם חבריי לשיכבה, הם עישנו
סיגריות ואני נעמתי להם בצלילי מיתר. היו מצטרפים לשירה או
לקטע תיפוף על השולחן. מעשנים ושרים בחדר של"ח.
חברים היו לי והרבה, לא היו לי עימותים עם אף אחד, גם לא
חיפשתי. אני אדם של שלום ושלווה, אני אוהב שיש שקט וסדר. אני
לא מרכל, לא מדבר הרבה, רק צוחק, שר ומנגן לסובבים. הם אירגנו
מסיבות ואני באתי למרות שלא רציתי. רציתי להיות עם עצמי. אני
לא תיפוס בליין.
בין הלימודים בתיכון גם התחלתי לעבוד בשדה תעופה שבלוד. עבדתי
בעיקר סופי שבוע שיהיה קצת כסף בצד. את המחיר שילמתי על ימי
שישי ושבת. ימי החופש בשבילי הם ימי עבדות.

יום אחד ידידה טובה שלי אמרה לי שיש לה מישהי להכיר לי. צריך
להזכיר פה שאין לי ממש מזל בבנות. זה לא שאני לא מעוניין, אני
אוהב את המין הנשי אבל אני אף פעם לא מסתדר איתן!
קוראים לה שירן. ולפי מה שידידתי הטובה אמרה היא ואני אותו
אדם, פשוט ככה, אותו אדם. אותן מחשבות, אותו הטעם במוזיקה,
רוחניות, פילוסופיה. כאילו יש עוד אדם כמוני רק שהיא אישה.
לא שללתי והלכתי לפגוש אותה. נפגשנו בתחנת אוטובוס בשכונה
שלה.
אני לבשתי את מדי העבודה שלפי טענתה נראתה כמו חליפת בר מצווה
(חולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים אלגנט שחורים ונעליים שחורות).
היא הייתה נראת כמו אחת הגרופיות של אביב גפן עם האיפור השחור
בעיניים, חולצה שחורה צמודה לגופה הדקיק הרזה, ג'ינס בהיר
משופשף. היה לה חיוך כה מבוייש, חיוך בתולי כזה, מתוק. גם אני
חייכתי.