תמיד דחיתי מוסדות וארגונים,
שלא לדבר על דתות והתמסרות כזו או אחרת - לרעיון;
תמיד הפלגתי במעוף הבלתי תלוי הזה, כמו להיות אחד עם
האינסוף...
אני חושב, שלא היה לי הצורך בפיזומה של איזו תפילה חרישית
אל איזו ישות מוגדרת; מאז ומתמיד חשתי בטרנסצנדנטלי שבקיום -
אם כי לא דובר באלוהים, או בכל סברה אנושית אחרת...
דובר באינסוף שחוויתי בעיקר ביצירה, במקום הזה בהוויה
שנמצא מעבר להשגתי, מקום שלא אוכל להבין ולפיכך לא אוכל
להגדיר,
ועל כן כל שאפשר לעשות בו בעיניי הוא לשתוק אודותיו...
תמיד חשתי אבסורד כשהוצעו לי אי אלו רעיונות המיועדים ליציקת
אמונה,
חשתי שמדכאים בי את התום המחובר זה מכבר אל האינסוף...

אני חש מחזה ערטילאי
הנגלה לי
בתאטראות של פשטות קיומית;
"למי אכפת
מי המחבר של כל זה?"
אני ניגש
באורח בלתי אמצעי,
ההשתאות
גלומה היא בהרף מבט
המשהה
את השיפוט העכור,
התום הוא כאן ובשפע
מוגש על צלחת
מבלי שום עיטור...