כשעמדתי במרפסת המעשנים בבניין הגבוה והאימתני ובהיתי בנתיבי
איילון הפקוקים פרושים תחתיי, לא ציפיתי שהשמש תכה בי חזק כל
כך. השעה הייתה מוקדמת, בקושי רבע לשמונה, ובכל זאת הרגשתי
אותה מטגנת את פניי העייפות, קרניה  נשברות בניצוץ בהיר על
קירות הזכוכית של כל הבניינים באזור ואז מגיעות אלי. כשיום
העבודה עוד לא התחיל ואתה כבר מרגיש חנוק בבניין משרדים שכזה,
המרפסת הזו זה כל מה שיש לך.
בדיוק בשמונה, כמדי יום, פקידת קבלה מנומנמת עברה בין
המטבחונים הקטנים וחילקה בטקסיות חבילות של עוגיות לשתייה עם
הקפה של הבוקר. חיש קל התמלאו המטבחונים בעובדים שתקנים
ושפופים שמיהרו לקבל את המנה שלהם לפני שהכול יחוסל. עבור
העובדים האלה -אני הייתי אחת מהם- העוגיות המתוקות היו מקור
לנחמה והפיגו מעט את העצבים החשופים, החרדות והפחדים שהביא
איתו עוד בוקר תאגידי.
כשהגיעה השעה תשע המשרד כבר היה בפעילות מלאה וקדחתנית. צלצולי
טלפון נשמעו מכל פינה, עשרות דפים לבנים החליפו ידיים וטיילו
לפה ולשם, שפופרות הורמו ואז הוטחו בפראות למקומן וכמו לפי
הוראה כולם התחילו לדבר במשפטים קצרים ועניינים והיו מאוד חסרי
סבלנות. אין ספק, במשרד הזה כל מיני עניינים היו צריכים להיות
מטופלים, וכולם בילו את זמנם בלטפל בהם. המזגנים פעלו שם במלוא
העוצמה והמסדרונות היו בוהקים וארוכים.
כך, במהלך היום גם אני עשיתי את חלקי בהזזת ניירות מקצה אחד
למשנהו ובקיום מספר הגיוני ככל האפשר של טלפונים ומשימות.
חלקתי משרד עם עוד שלוש עובדות שהיו ותיקות ועליזות הרבה יותר
ממני, מה שכנראה גרם ליום העבודה שלהן להסתיים הרבה יותר מהר:
על הקיר מישהו תלה איזו אימרה שמצא באינטרנט -"חיוכים מקצרים
את יום העבודה". היום שלי היה ארוך. מאוד מאוד ארוך. כשהגיעה
השעה שש הזזתי את עצמי לכיוון היציאה והחתמתי את כרטיס העובד
שלי. וכך, נרשם כי העובדת דנה חורש סיימה את עבודתה בשעה 18:23
בדיוק.  

בסביבות שבע כבר עמדתי מול דלת הדירה שלי אך לפני שהכנסתי את
המפתחות לחור המנעול נעצרתי לרגע.  מן הדירה הסמוכה שאכלסה
דיירים חדשים, בקעו קולות של דפיקות ונקישות קטנות. משאר
הקומות בבניין נשמעו מגוון קולות מוכרים של ילדים צווחים.
בעייפות כבדה סובבתי את המפתח במנעול נכנסתי הביתה והכנתי לי
תה ירוק ומהביל שיעזור לי להשכיח את יום העבודה האפור הזה.
ראשי על מסעד הכורסא, עצמתי את עיניי ואירועי היום חלפו להם
בתודעתי מבלי שהוזמנו ומבלי שיכולתי לגרש אותם. עשרות תנועות
מכאניות היוצרות מיילים, טלפונים ואישורים חתומים עברו שם
בסך.... עד שלאט הלכו ושככו.  ניסיתי לנשום עמוק ולהרגיע
תחושות של דריכות ומתח, מצפה לכמה שעות רגועות, עד שאלך לישון
ואקום ליום נוסף שכזה.  אך למרות שהיה די  מאוחר הדפיקות
המעצבנות מהדירה ההיא נמשכו. מה לעזאזל הם עושים שם? בהיתי
לרגע בכוס התה הריקה, נכנעת לעייפות דוקרת וכאבים באזור הגב
התחתון. אפילו רעש הילדים הנאבקים בארוחת הערב והמקלחת השתתק
ונדם...הכול היה שקט. הכול חוץ מאותן דפיקות. עכשיו יכולתי
לשמוע אותן באופן ברור יותר. הן התחזקו ואז לפתע פסקו ופינו
מקומן לקולות גרירה כמו של מישהו שמנסה להזיז שולחן או חפץ
כבד. הזדקפתי במושבי והטיתי ראשי לכיוון הקיר המשותף. בתום כמה
דקות כבר צעדתי לעברו , הצמדתי את אוזני וכמו אחרונת השכנות
הזקנות והחטטניות האזנתי לפעילות שבדירה. הם עדיין גררו שם
משהו במשך דקה נוספת ואז גם זה פסק. הוספתי להקשיב בדממה
למתרחש אך בבת אחת הכול היה שקט לפתע. התרחקתי מהקיר והלכתי
להתכונן לשינה. שוכבת במיטה צפיתי בטלוויזיה עד שנרדמתי לבסוף.


למחרת הקדמתי להגיע הביתה. חוסמים את דלת הדירה שלי ונחים להם
בשלווה, היו  שקים גדולים ולבנים ובתוכם חומר לבן שהסריח מאוד.
סקרתי אותם לדקה ואז נפתחה דלת הדירה הסמוכה וממנה הגיח גבר
בגיל העמידה לבוש גופיה מלוכלכת שהסריח בדיוק מאותו הריח
והבחין בי עומדת שם. הוא אמר: "אני מצטער, אני כבר מסלק את זה
מכאן". הנדתי בראשי לאישור. לראשונה ראיתי את הדייר שנכנס
לדירה הזו והחליף בטובו איזו דיירת מדיום אחת שמילאה את חדר
המדרגות של הבניין בקליינטים הזויים. העיניים השחורות שלו
הביטו בי במין חוסר עניין כאילו שאני והוא נפגשים במסדרון הזה
מדי יום כבר שנים. המבט הזה הסיח את דעתי ולכן עניין הרעשים
מאתמול בלילה פרח מראשי לגמרי. פשוט נכנסתי לדירה שלי ולמרות
שדלת כבדה הפרידה בינינו, עדיין יכולתי להריח את החומר הלבן
והמסריח.

בוקר חדש הגיע. כבר במדרגות בדרך החוצה, הבחנתי במודעה חדשה על
לוח המודעות של הבניין. "למכירה: זוג אופניים, עם הילוכים, מצב
טוב, פרטים אצל אלי וייט בדירה 6 או בטלפון...." דירה 6 הייתה
הדירה של השכן החדש והרעשני שלי. כשחזרתי הביתה נתקלתי בו עובר
עם אופניו לפני הכניסה. הוא הביט בי מרחוק והניד בראשו. פתאום
משום מקום פניתי אליו ושאלתי: "אני דנה נעים מאוד, כמה אתה
רוצה על האופניים?"
"המממ..." הוא נעצר וליטף את צווארו הרחב. "נראה לי שמשהו כמו
500...הם לא חדשים אבל עדיין נוסעים והכול סבבה. הם נראים לך?"
עניתי שאולי. בחנתי אותם. היו להם הילוכים, פדלים, צמיגים,
שרשרת ברזל, ידיות ומוטות מתכת שחיברו בין הכול. לצערי הרב אין
לי שום ידע בנושא ולא ידעתי מה עוד עליי לבחון. הם היו בצבע
אדום בהיר. הוא הביט בי  בשקט. "אוקיי", אמרתי לו, -"קונה".

סיכמנו שאני אבוא לקחת אותם יותר מאוחר בערב. שתי דקות לאחר
מכן כבר תהיתי למה רכשתי אופניים ב-500 ש"ח, במיוחד לאור
העובדה שאני פוחדת לנסוע על אופניים בכבישי העיר. נאלצתי להסיק
שהוא כישף אותי.
דפקתי בהיסוס על הדלת. לא הייתי בטוחה שהוא בבית וחשבתי שאולי
עוד לא מאוחר להתחרט. אבל הוא פתח אותה לבסוף. הוא עמד שם לבוש
בחלוק לבן ומטונף והביט בי באותו מבט חסר עניין. הוא נראה
כאילו שלפתי אותו מעולם אחר, וכאילו כבר עכשיו גזלתי יותר מדי
מזמנו. "אה..."  הוא אמר לבסוף..."היי דנה, חכי כאן אני כבר
מביא אותם". נשארתי עומדת על הסף כמה דקות  וקיוויתי שהוא
יזמין אותי להיכנס. אבל הוא לא, אז נכנסתי בעצמי בלי הזמנה...
מעבר לדלת מצד שמאל ניצב לו חדר ענקי עם תקרה גבוהה. לאורך
ולרוחב של החדר היו הרבה שולחנות ארוכים. כאלה שיכולים להכיל
סועדים רבים , כאלה שאפשר למצוא בבתי תמחוי. על השולחנות היו
מפות לבנות וצחורות עליהן ניצבו עשרות פסלים דמוי שיש. מרחוק
יכולתי לזהות כי אלה היו פסלים של דמויות אנושיות, של פנים,
"טורסו" ואיברים שונים, חלקם היו מכוסים בבדים. פזורים בכל
מקום בחדר היו כלי עבודה רבים: פטישים אזמלים ושאר כלי עבודה
שמעולם לא ראיתי קודם. הוא היה פסל... זה היה פשר הדפיקות
ששמעתי מדי ערב.
"אה, הנה את", הוא צץ מאחוריי ונראה מופתע לראות אותי שם בחדר.
" גילית את הפסלים שלי", הוא חייך ונראה נאה מאוד כשעשה את זה.
"אם את כבר כאן אז... " הוא צעד לפניי בתנועה אבירית והסיר את
הבדים הלבנים מעשרות הפסלים שהיו מכוסים. הוא התחיל לדבר: "אלה
האנשים שהולכים לגיהינום...ואלה מגיעים לגן העדן. אלה כבר
נמצאים בגיהינום...." הוא הצביע על מספר דמויות בקצה החדר
והמשיך לדבר אבל אני לא יכולתי לשלוט בעיניי מלשוטט באופן
עצמאי לאן שהמראות נשאו אותן.
הם היו אנשים רגילים, נראו כמוני וכמו כל אחד אחר...  הם פוסלו
בסגנון ריאליסטי מאוד, עתיר בפרטים, כזה שנאמן לאנטומיה
האנושית וממחיש כל ווריד בגופם.  אחד אחד סקרתי אותם באור
הקלוש. הם  מצביעים למעלה אל השמיים, או אוכלים פירות טרופיים
כשכל גופם החשוף משתתף במעשה. כולם מצויים בתנועה אחת חדה
ודרמתית שכאילו בשבילה ורק בשבילה הם נולדו. חלק מהם מתייחס אל
הדמויות האחרות המצויות בקרבה, לפעמים אפשר להרגיש שהם כופים
את עצמם אחד על השני, תובעים את מקומם...אבל לא מתנצלים....הם
פשוט עושים את מה שהם עושים במין חגיגה חד פעמית של עצמם ושל
חייהם. צלם אחרי צלם הם שלחו את חיציהם אליי. הרגשתי את נשמתי
נעתקת ואת לבי נחמץ. הם ניצבו שם מולי, במלוא הנפלאות שלהם ולא
יכולתי שלא לחוש בושה ונחיתות עזים. הם אולי הלכו לגיהינום, או
לגן עדן או לאן שלא יהיה, אבל לא נראה שהם היו מודעים לכך. הם
היו מרוכזים בעצמם ובמעשיהם, ממש באותו הרגע, כל כך מרוכזים
וטבעיים. הם היו בני אדם שלמים...  
הוא פנה אליי:  "עכשיו, אחרי שסיפקת את הסקרנות שלך, אני מבקש
שתניחי לי. בלי לקחת את זה אישית או משהו אבל אני מאוד אעריך
את זה אם לא תבואי לכאן יותר. זה לא רק הבית שלי, זאת הסדנא
שלי ואני לא סובל הפרעות". ניתקתי מהם והבטתי בו. הייתי עדיין
כל כך מושפעת ממה שראיתי, עד שבאותה נקודה הוא היה יכול להגיד
לי מה שהוא רוצה ומקבל את אותה תגובה, או יותר נכון-חוסר
תגובה. המומה ונפעמת, מובילה זוג אופניים יצאתי מהדירה. יותר
מאוחר, חשבתי לי כמה מוזרה הבקשה שלו, וההנחה שארצה לחזור או
להטריד... הרי זה הוא שמטריד עם הדפיקות שלו, מדי יום בשעות
הערב... למרות שאני בספק אם הדפיקות האלה יישמעו לי עכשיו
מטרידות. לא אחרי שאני יודעת מה התוצאה שלהן.
 
באותו ערב הרגשתי רע וגלי קבס געשו בעדינות בתוכי. השפעת הכדור
שלקחתי איחרה להגיע ואני כיביתי את כל האורות בבית ושכבתי על
המזרון הקר. צללים קטנים של אור ירח רקדו על התקרה והזכירו לי
מראות נהדרים אחרים אשר בהם שקעתי ברכות. תהיתי אם לא עדיף
להקיא...  הרגשתי טיפות קטנות של זיעה נוצרות על מצחי ולמרות
מצבי העגום, עדיין לא יכולתי להוציא מראשי את מה שראיתי אמש
בדירה הסמוכה. שורה ארוכה של דמויות נהדרות, חיים נהדרים...
בראש שלי הם כולם נעו... הנהיגו קצב מפתה וחיות שלעולם לא
הייתי יכולה להעלות בדמיוני. זה נגע לליבי וחטף אותי אל מקום
מופלא שמעולם לא הייתי בו אך יחד עם זאת היה כל כך מוכר. החלו
שוב הדפיקות מהדירה. קמתי מתאמצת מן המיטה ונצמדתי שוב אל
הקיר. קולות של שיחה וצעדים מהדירה ומהדירות אחרות בבניין
התערבבו ביניהם ובלבלו את חושיי.  עורי החם והמזיע התקרר מעט
מן הקיר הקריר. בסופו של דבר הצלחתי לקלוט את הקול שלו. למעשה,
כששככו שאר הקולות משאר הדירות יכולתי לשמוע אותו מצוין. היה
לו קול חד ורועם והוא דיבר עם מישהו בטלפון. הוא אמר: 'אני
מבשל עכשיו... מבשל את השרימפס'. ואכן, קרקושים קלים של סירים
וכלי אוכל נשמעו משם. משום מה, ולמרות שלא הרחתי כלום עד אותה
נקודה,  ריח עדין של חמאה מומסת עלה באפי. אולי דמיינתי את זה?
כמישהי שגדלה בבית שומר מסורת לא יכולתי להעלות על דעתי איך
המנה הלא כשרה מריחה או איזה טעם יש לה. הרגשתי איך הכול שוב
עולה בגרוני. רצתי לשירותים והקאתי חמש דקות רצופות.

למחרת בבוקר התעוררתי ולנגד עיני הייתה דמותם החופשית המאושרת.
ומכיוון שחיזיון זה הספיק על מנת להדביק בי את אותן תחושות
בדיוק, התלבשתי מהר והלכתי לעבודה מחייכת.  בחדר הצילום, מצלמת
עשרות חוברות לקראת ישיבה גדולה, לא יכולתי להימנע מלחשוב
עליהם שוב. הדבר הראשון שחשת כשהבטת בהם היה משהו שמלא באהבה
לחיים, מן הסוג שמאבדים מיד כשחוצים את גיל שש בערך. מין דבר
פתוח ומחבק ואמיתי עד כאב. הם טרדו את ראשי שהיה ריק עכשיו.
נזכרתי בפנים היפות של כולם שדמו מאוד לפנים שלו, ואז דמיינתי
אותו עומד שם עם סינר טבחים, תרווד בידו האחת והוא הופך את
התבשיל בתוך המחבת, ועשרות הפסלים מקיפים אותו בוחנים את מעשיו
בהסכמה וממתינים לו בחושך הלח. חשבתי לי איזה מין אדם מצליח
להעלות במחשבתו כזה תיאור מושלם של אהבה ותשוקה, ואז להביע
אותו בתוך החומר. תהיתי למה הוא מבשל לבד, למה הוא אוכל לבד.

בערב נפגשתי עם מילי.
בהתחלה התכוונו ללכת למסעדה. זאת הייתה מסעדה טובה שתמיד אמרנו
שיהיה נחמד לשבת בה יום אחד. אבל היא הייתה מלאה. השעה שגם ככה
הייתה מאוחרת לארוחת ערב הובילה אותנו לקפה בר. הוא היה ריק,
חשוך וקיבל את פנינו עם מוזיקת רגאיי טובה במיוחד ומשחק כדורגל
שהוקרן על מסך ענק. ישבנו באחד השולחנות  המוגבהים שבקצה הרחוק
של הבר. מילי בהתה בתפריט הלילה וכרגיל חקרה אותו לעומק אבל לי
לא לקח הרבה זמן להחליט. המלצרית הגיעה ורשמה בפנקסה איזו
הזמנה ארוכה ואקזוטית של מילי. מה בשבילך? היא פנתה אליי סוף
סוף.  בשבילי  שרימפס ביין לבן בבקשה, עניתי בחדות. שמעתי את
עצמי מזמינה את המנה והרגשתי שמשהו התעורר בי.
הרגשתי כאילו מישהו הדליק אותי כמו גפרור ברגע שראיתי את המנה
בתפריט. כל הרגע  הפך לפתע למסעיר ולא ידעתי מה לעשות עם
התחושה החדשה והמפתיעה הזו. התעלמתי מן הרעיון שאני עומדת
לאכול מאכל לא כשר ולא יכולתי להפסיק לחשוב על המנה שעומדת
להיות מונחת לפניי. מילי סקרה בעיניה את היושבים הבודדים שעל
הבר כשחיכינו לאוכל. המוזיקה ליטפה את עצביי המתוחים
והמרוגשים. הריגוש היה כל כך גבוה עד שחשתי זרמים קטנים של חום
בירכיי. הסתכלתי לרגע על מילי שכבר כמה דקות התחילה לדבר איתי
על משהו. ניסיתי להראות שלווה. אבל לא עברה דקה מבלי שהמחשבה
עליו עברה במוחי. הצצתי לכיוון שממנו אמורה היתה להגיע
המלצרית. גילי  הייתה בעיצומו של סיפור שלצערי לא הצלחתי לקלוט
ממנו הרבה. משהו על איזה בחור...הם יצאו....היא לא בטוחה
לגביו... בזווית העין ראיתי את המלצרית מתקרבת עם המגש עד
שלבסוף הניחה את הצלחות מולנו. הבטתי בצלחת הגדולה שהכילה
שרימפסים מהבילים עם עשבי תיבול ריחניים. הרגשתי את הפנים שלי
מתלהטות. הרמתי את המזלג. נעצתי אותו בבשר החם ונגסתי בו. הטעם
היה חדש. טעם עדין שהזכיר דגים. למרות החמאה הכבדה אפשר היה
לחוש את  טעם היין הלבן.  לעסתי בדממה ובריכוז את החתיכות
הבשרניות. לא הרגשתי חרטה. הרגשתי סיפוק. הרגשתי מיוחדת.
הרגשתי תשוקה עזה. הרגשתי קרובה אליו. העובדה שאכלתי כרגע את
מה שהוא בישל ואחר כך אכל בעצמו הציתה בי ריגוש שחימם וקירר
אותי בו זמנית.

בעבודה הרצתי על שמו חיפוש באינטרנט. המידע עליו הסתכם בדברים
הבאים: מתברר שהוא פסל כמעט מפורסם. בעולם האמנות הוא די מוערך
אך מתבודד ולכן חי בחור אפלולי שכזה בדרום העיר. תמונות שלו לא
קיימות ברשת - אף אחד לא יודע איך הוא נראה והוא נחשב לאיש
מסתורין אמיתי. עם הסוכן שלו הוא מתקשר באמצעות אי-מיילים והוא
לא מגיע לאף תערוכה שלו או של אחרים. את כל זה למדתי רק
מקומניקטים וביקורות.  באחד מהם נכתב כי פעם הוא היה חי בחווה
בצפון אבל דווקא שם היה לו קשה להתבודד באמת והיווה מטרה קלה
לעיתונאים דילרים וסתם שוחרי אמנות סקרנים. הוא עלה על זה
שבעיר הרבה יותר קל להיות אלמוני. והוא צדק, אני עושה זאת כבר
שנים.
עומדת שוב בכניסה אל ביתי, דלת דירתו כבר לא נראתה אותו הדבר.
הייתי קרובה אליו. הרגשתי תחושת התעלות ואהבה כה מלאה שכמוה
מעולם עוד לא חשתי. כשחשבתי על מה שהוא עושה בסדנא שלו, על
הכלים שלו,על הדמויות שלו, הרגשתי חיות חדה. הדופק פעם שוב
בחוזקה עורקיי וזה הרגיש כמו בבית.

שבע פעמים נתקלתי בו בשבועיים הבאים. ארבע פעמים מתוכן לא היו
בלתי מתוכננות. מצאתי שקל מאוד לצפות את הזמן המדויק שבו הוא
ידהר במדרגות כפי שהוא נוהג ודאגתי להיות שם בשעה שעשה את זה.
פשוט מאוד: למדתי כי בכל פעם לאחר שנשמעת טריקה של תריסי חדר
השינה הגדולים (בדרך כלל רק בשעות הערב או הלילה) דלת דירתו
נפתחת והנה הוא מופיע בחדר המדרגות מריח מאותו הריח. פעם אחת
בחצות הוא יצא החוצה לערוך את קניות המזון הליליות שלו ושכח
לנעול את הדלת או שבכלל לא היה אכפת לו. כמובן שלא עמדתי
בפיתוי וחדרתי לדירתו במין אקט של התאבדות. הפנס שלקחתי איתי
היה כולו  רועד בידיי מאחר ושקשקתי מפחד שיקדים. פוסעת לאט מול
הפסלים, הם כמו הציגו עצמם  לפניי בסבר פנים פשוט ופתיחות
מתגרה. אלומות האור של הפנס האירו חלקים מהם. ליטפתי אותם ,
בחנתי משתאה את הדייקנות המדהימה שהושקעה בהם, בפרטים הקטנים
שהפכו אותם ללא פחות מאלוהיים. ריסים, שערות שפם דקיקות,
חיוכים, שרירים קפוצים,  שקערוריות עיניים מלאות חיים והבעה.
ואז נחשפו תכונות אישיות ממש: קפריזיות, רוחב לב, תשוקה, צרות
עין, יהירות, פזיזות, שאיפה להרמוניה ושלווה, אהבה וגאווה. כל
אלה ריגשו אותי ולא יכולתי להסביר לעצמי מדוע. בצלמו הם נבראו,
באהבה עצומה ובתשומת לב עילאית. זאת הסיבה שניחנו ביופי אמיתי
ומרגש שהפיל אותי אל ברכיי. בימין החדר עמד מקרר תעשייתי גדול
מאוד ומלא בשקים רבים של חומר לבן שנערמו זה על גבי זה. בשלב
זה הייתי בדירה  כבר מספר דקות ולא התכוונתי לתת לו למצוא אותי
שם,  לכן מיהרתי לחזור. בידי האחת הפנס ובידי השנייה חופן קטן
של חומר לבן.




שעות הצהריים במשרד התארכו מאוד. כולם מתחו את גבם הדואב מן
הישיבה הממושכת ועקבו אחר התקדמות השעון. כשעוד יום נגמר לו
והכרטיס הוחתם,  חזרתי הביתה, הפעם שמחה ורגועה. לאחר ארוחת
הערב אותה עייפות שגרתית נעלמה וכבר הייתי בחוץ עם אופניי
החדשים מוכנה לצאת לדרך. ניסיתי להבין כיצד להפעיל את ההילוכים
עד שלבסוף החלטתי פשוט לעלות עליהם, התפללתי שהכל ילך חלק
והתחלתי לדווש. הדרך עברה בצורה נעימה והרוח הייתה עדינה. נהגי
המכוניות היו אדיבים ברובם כך שלאט הפסקתי לדאוג והתחלתי
להנות. חשבתי עליו רוכב על אותם האופניים בדיוק. עובר באותם
הרחובות בדיוק. בדיוק כמוני עכשיו. אורות העיר נצצו בחוזקה
ובירכו את בואי מכל פינה. כמו שבטח עשו לקראתו. הנוף ממלא אותו
באהבה, והוא בתורו ממלא את פסליו באותה אהבה. חשבתי עליו מכה
באזמלו, שקוע ומרוכז במלאכה. הרגשתי מיד איך ליבי מתחיל לדפוק
בקצב מהיר. הרוח צלפה מעט את פניי ושוב חום מתוק ומסחרר התפשט
באיברי גופי ולא נתן לי מנוח. חזרתי הביתה בחצות אל מסדרון עם
אותו הריח.

חפצים משונים ניתן למצוא על שולחנות ומחשבים משרדיים. חלק מן
האנשים מקפיד על מסדר תמונות משפחתיות (בעיקר של ילדים)
כשהתחרות מתמקדת  בפרמטרים כמו גודל המסגרת מקוריותה ועד כמה
היא צעקנית. רבים מהם מתקשים למצוא השראה והם מסתפקים בעציץ
קקטוס סולידי או בובת טרול. אבל יש גם  כמה מקרים יוצאי דופן.
כבר נתקלתי במישהו ממחלקת שיווק ששם על מסך המחשב שלו "ראש
מכווץ" שהביא מטיול באפריקה. אצלי עמד על השולחן בקבוקון קטן
של חומר לבן ומסתורי. מדי פעם אני פותחת אותו ומריחה את
תכולתו. ואז מתפשט במשרד הריח שלמדתי לאהוב.
אני כבר עוקבת אחריו. אני קוראת ביקורות עליו. הן מעניינות
אותי כי רובן מתפעלות ממנו בדיוק כמוני. אני שומעת אותו קם
בבוקר ועושה סדרה מאוד קבועה של פעולות. אני רואה אותו חומק
החוצה מן הבנין בחושך ועושה קניות בחנות שפתוחה כל הלילה. אני
רואה אותו חוזר עם שקיות קטנות. אני לא רואה אף אחד נכנס
לדירה. אני שומעת אותו מדי פעם מדבר בטלפון אבל זה לא קורה
הרבה. אני רואה אותו יוצא החוצה מן הדירה ומרים את העיתון
שמונח על הסף. תמיד יש לו חומר לבן על הידיים. מדי פעם מגיע
משלוח של שקים לבנים. כל פעם עם שליח אחר. אני שומעת אותו מטגן
דברים ואז מתחילה לטגן דברים למרות שאני שונאת מאכלים שומניים.
אני שומעת אותו שומע אופרות איטלקיות וזאת לפני שבעצמי מתחילה
לאסוף דיסקים על גבי דיסקים של אופרות באיטלקית. הוא אוכל פרי
אקזוטי כלשהו - ו-הופ... זה יום פירות טרופיים אצלי בבית...
אני עושה אמבטיה, אני מפזרת את החומר הלבן במים הצלולים ונכנסת
פנימה . אני שוקעת במים לגמרי. אני מתחילה לפסל.

לילה אחד הפעמון צלצל בביתי. כשפתחתי את הדלת גיליתי אותו
להפתעתי עומד מולי. הוא נראה מוזנח, שיערו שומני ובגדיו
מטונפים. "היי, מצטער שאני מטריד, אבל את היחידה שאני מכיר
כאן..." הוא היסס וקולו היה חלש. "זה בסדר, אתה לא מטריד"
-עניתי לו. המראה שלו היה מעורר רחמים. הוא נראה שפוף. "מצטער,
אני יכול לבקש שתבואי לעזור לי לרגע?"  עניתי לו שכמובן וצעדתי
אחריו אל דירתו. הוא הוביל אל המטבח שהיה גדול וכמעט ריק. הוא
ניגש הצביע אל מאחורי ארון המטבח המכוסה בשיש והסביר כי מחברת
הרישומים שלו נפלה אל החריץ שבינו לבין שידת עץ גדולה וכבדה
ושאל אם אוכל לעזור לו להזיז אותה. דקות ארוכות משכנו את הרהיט
הכבד החוצה, כל אחד אוחז בפינה אחרת. העובדה שהוא היה עייף
וחלוש לא ממש עזרה. לבסוף הצלחנו להזיז אותה בדיוק מספיק בשביל
שאוכל להכניס לשם יד ולשלוף את המחברת החוצה. הגשתי לו אותה
והוא משך אותה אליו בהתרגשות מחייך חיוך של הקלה. הוא דיפדף בה
וניער את האבק שדבק בה. יכולתי להבחין ברישומי העיפרון שלו.
הוא מיד מזג לשנינו יין אדום בכוסות יין גדולות והודה לי כמה
פעמים. התיישבנו אל השולחן לוגמים מן היין.

הבטתי אל תוך עיניו השחורות שבאחת קיבלו שוב ניצוץ של חיים,
והתרגשתי לשבת לצדו. הוא החל לספר כיצד בהתחלה לא ידע בכלל
שהוא איבד אותה, ואז בילה יומיים בחיפושים כשהוא הופך כל פינה
בבית. הוא הסביר שהוא לא יכל לעבוד בלעדיה ושהוא לא ישן כבר
כמה ימים. וגם לא אכל. הוא גמע במהירות מכוס היין שלו והתנצל
בזמן שהוא הכין לו משהו לאכול. הבטתי בו קם לתחייה, זז במרץ
מפינה לפינה. הוא פרס את הלחם והתחיל לאכול. באיזשהו שלב הוא
הפסיק לחפש ושעות רבות התחיל לשחזר באובססיביות את מעשיו. הוא
נזכר שלפני כמה ימים נכנס אל המטבח והניח את המחברת על השיש.
אז הבין שהיא כנראה נפלה שם אל בין הרהיטים. בשלב זה הוא עצר
את סיפורו והחל לצחוק הרבה. היין החל לסחרר אותו. מצד שמאל
אליי הוביל מסדרון חשוך וקר אל הסדנא. חשבתי לי - הם שם.
הבטתי בו והוא הביט בי. לועס במהירות הוא סיפר שבהתחלה התלבט
אם להתקשר למישהו. אין לו משפחה והוא בשום פנים לא רצה שאף אחד
יראה את המחברת, במיוחד לא הסוכן שלו שאתו ממילא מעולם לא
נפגש. ואז הוא התלבט אם לפנות אליי. בינתיים עבר עוד יום מבלי
שהצליח לישון ואז החליט שאין לו ברירה. לפנות אליי זאת האפשרות
שתגרום לו הכי פחות נזק. "אני מצטער, אפשר להציע לך משהו
לאכול?" הוא קרא והרים אליי צלחת ירקות. עיניו היו אדומות פיו
היה מלא. לפתע הוא החל להשתנק. הוא ניסה להשתעל אך קנה הנשימה
שלו היה סתום כנראה. בבהלה זזתי אחורה ואז התעשתי וקרבתי אליו
מהר. אך לפני שהספקתי לטפוח על גבו או ללחוץ על חזהו, ראשו צנח
פתאום, ישר אל הצלחת שלו... עיניו נפערו לרווחה במבט שהיה
שילוב של הפתעה ואכזבה. גופו התעוות כמה פעמים עד שהפסיק.
הבטתי בו המומה. לאט לאט חדר לתודעתי השקט שהיה בדירה והתקשיתי
לקלוט מה קרה בדיוק. עמדתי שם ללא תזוזה, טעם היין בפי, ריחו
של החומר הלבן שלט באפי. הבטתי סביב. שלחתי שתי אצבעות אל
צווארו וניסיתי לחוש את הדופק. לא מצאתי דופק. הוא פשוט מת!!
על השולחן עמד לחם צימוקים פרוס עבה. מתוך הרגל חשבתי לעצמי
שכדאי שאקנה אחד כזה. ואז הבנתי.

למחרת עשיתי טלפון קצר לעבודה והתפטרתי. אפילו לא טרחתי לחזור
לקחת את החפצים שלי מהמשרד. כשנכנסתי אל תוך הסדנא שלו גיליתי
כי הפסלים לא היו שם. הוא בטח כבר שלח אותם. משום מה הרגשתי
טוב עם זה שלא היו יותר בסביבה. בתוך המקרר הגדול היה מלאי די
גדול של חומר לעבודה פלוס שקית גדולה ואטומה אחת בה הנחתי את
גופו המת, מחבק את מחברתו היקרה לנצח.  
לאחר חודש ימים שמעתי דפיקה בדלת. אני פותחת אותה. איש נמוך
קומה עם פנים נעימות  חייך ואמר -"היי, נעים מאוד, אני מחפש את
אלי  וייט אפשר לדבר איתו בבקשה?" .  "מי אתה?" שאלתי. "אני
הסוכן שלו" הוא ענה.
הושטתי אליו יד ואמרתי -  "אני אלי וייט". הוא לחץ אותה מחייך
במבוכה. "את אלי וייט ?את בטוחה?..."  "זה מה שכתוב על הדלת
לא?" עניתי לו.  "אז...היית אשה כל הזמן הזה?... זה דווקא
מסתדר לי.... מעניין מאוד. מאוד מעניין. תביני, בחיים לא הייתי
חולם להטריד. אני יודע כמה את שונאת שמפריעים לך, אבל תקופה
ארוכה לא ענית למיילים שלי והייתי מודאג. אפשר להכנס?"  -
"לא" , עניתי לו מחייכת. הוא התקפל  ואמר מיד: "אוקיי אני
אעזוב אותך לנפשך, אז רק תכתבי לי את המייל החדש שלך ואני
אזוז."
רשמתי על פיסת הנייר שהוא נתן לי את המייל שלי והרגשתי איך הוא
מציץ אל תוך הדירה מבעד לכתפיי. "אז מתי תשלחי אליי כמה
עבודות? " הוא שאל. חייכתי אליו: "הו, אל תדאג, הן יגיעו. הן
יגיעו אליך מהר מאוד".


אני רוצה לטעום אותו. את העור שלו, את האמנות שלו... התשוקה
אליו מינית אבל יש עוד משהו. אני רוצה לחיות כמוהו לחייך עם
החיוך שלו ולאהוב עם האהבה שלו, לעבוד עם הדחף שלו לטעום עם
הפה שלו להבין עם הראש שלו ולנשום בדיוק כמו שהוא נושם.