לכל ילד יש דובי קטן כזה
קצת מסריח ובדרך כלל חסרה לו עין.
אותו הוא אוהב גם כשהוא אצל ילדים אחרים.
אבל עכשיו הכול נראה פתאום אחרת לילד
שהבין שלא רק העין חסרה, אלא גם רגל
ואפילו היד קצת רופפת.
הילד מרים את הבובה לעוד סיבוב אחד של אושר
מריח אותה, והריח שהוא כל כך אהב עדיין שם.
הדובי שאתו כבר שנים, נראה אולי קצת אחרת
בלי הרגל והיד שכבר ממש נופלת, אבל עדיין רק אותו הוא אוהב.
אבל גם כשהוא מרים אותו בפעם האחרונה,
וכל  המילוי נשפך על הרצפה, הוא זוכר רק את הרגעים השמחים.
את הלילות שהוא לא עזב אותו לרגע, על כל השמות החמודים שהוא
נתן לו
על החיבוקים החמים שהוא חיבק ובעיקר כמה שאהב אותו, ובאותו
הזמן שחק אותו
ובאותם רגעים שהוא כבר ידע שזה נגמר
שצריך להחליף אותו לדגם חדש, הוא כל כך התפלל
שפה זה לא באמת נגמר.
כולם חשבו שזה רק מתוך הרגל,
והחליטו שכדאי שישחק עם בובות אחרות
והוא בכלל עוד ילד קטן, ומה הוא יודע על האהבה.
"תראה מה יש לי פה בשקית" אמו אמרה לו,
הוא הציץ בשקית, וראה קופסה נוצצת,
ואפילו עכשיו כשהוא פותח קופסה חדשה וכל ההתלהבות של ההתחלה
הוא עדיין חושב על הדובי הקטן שהיה אתו תמיד,
כי את הדובי בלי היד אוהבים הכי הרבה בעולם.