אבינו שבשמיים,
תן לי רגע של נחת, לשמוח בך  ובעצם קיומי. ושמור עליי, קודם כל
מעצמי. הרי אתה עדי, כמה פעמים ניסיתי עד שנכשלתי והמשכתי,
בטמטומי, לקוות.

אבינו שבשמיים,
עצם קיומנו, כאנשים, היא להתחפר בבוץ. נפילה לצורך עליה -
לנקודה גבוהה יותר. להעלות ניצוצות של הנצח, מהכלום.
אבל אני לא מצליחה. כשאני נופלת, כואב לי, ואין בי כוחות לקיים
את התכלית.

אבינו שבשמיים,
כולם כאן מוכרים את הנשמה, שבראתה בנו כפיקדון, בזיל הזול.
אני, איני שונה לגמרי, ואני אמכור את נשמתי לשטן, בשביל מבט
אוהב שיופנה אליי ולא ממני.

אבינו שבשמיים,
אני נופלת. אמנם לצורך עליה למדרגה גבוהה יותר ולשם הבקיאות
בירידה כמו גם בעליה, אבל אני בעיקר נופלת. לבד. בחושך. בין
הכסאות - בין אמונה לכפירה.
אבינו שבשמיים,
מי יתן ותסלח לי, מי יתן ואני אסלח קודם כל לעצמי - על שנתתי
הכל לכל דורש ואהבתי, אהבתי עד כלות. ולא נותר בי דבר.

אבינו שבשמיים,
מצווה עלינו לאהוב, אבל רק כשיהיה מי שיקח ויתן בחזרה, רק אז,
אבינו ומלכנו, רק אז - דיינו.

13.2.08
לפעמים תפילות מתקבלות