"יהיה בסדר, ניפגש במרפאה בעוד עשרים דקות, אני רק אתארגן ואני
מגיע". את יוסי אני מכיר כבר מעל לשלשים שנה, מאז הסדיר. יוסי
הוא חבר ורופא שיניים, רופא השיניים היחיד שאני סומך עליו
בעיניים עצומות, מרשה לו לתחוב אצבעות לתוך הפה שלי, מוכן
להקשיב להטפות המוסר שלו על הזנחת השיניים ועל העישון הכבד
שלי.
אני ממש לא אמור לספר לכם את הסיפור הזה, סיפור מוזר, קשה
ואינטימי, סיפור שמספרים לחבר טוב שסומכים עליו, לא לסרסור
מעשיות מזדקן שלא מסוגל לסתום את הפה או, לחילופין, לשמור את
האצבעות בכיס כשהוא פותח קובץ וורד חדש.
לפני כשלש שנים, לאחר סערת רוח ושלג קשה בירושלים, חשתי בכאב
איום באחת הטוחנות שלי בצד הימני שבלסת העליונה. חלקכם חווה
בוודאי את הכאב האיום שמקרין לאוזן, משהו שהציק לכם הרבה זמן
אבל אתם הזנחתם ועכשיו אתם מבינים סוף-סוף שללא רופא שיניים
אתם נידונים לגיהנום שאתם לא מאחלים לגרועים שבשונאיכם.
אל המרפאה הגעתי אפור כמו הקריירה של הנשיא קצב וכואב כמו, נו,
אין לי דימוי, בואו נגיד שעם כאב שיניים כזה אתם מוכנים לשקול
ברצינות שימוש עצמי במגנום או בכל כלי יריה זמין אחר.
יוסי כבר המתין לי במרפאה, מסדר את מכשירי העינויים שלו על מגש
הנירוסטה, אמר לי שהאסיסטנטית לא יכלה להגיע בהתראה כל כך קצרה
ולכן הוא ישתדל להסתדר בעצמו.
כשהשיניים שלך כואבות בצורה כזאת אתה לא נוטה לראות את האדם
שמולך ובוודאי לא אם הוא זה שאמור להושיע אותך, לפטור אותך
מהמצוקה האיומה שאתה שרוי בה. למרות הכאב הבחנתי, גאון שכמותי,
שיוסי לא מגולח או יותר נכון לחייו מכוסות בזיפי זקן בן לפחות
שבוע והוא גם נראה שקט ומהורהר, ללא חיוכים וללא הצ'אפחות שאתה
מקבל מרופא רק אם לנת איתו באוהל סיירים במשך כמה חודשים
טובים. יוסי סידר ברוב ריכוז את הפליירים, המקדחים, הפצירות,
מכין חומרי סתימה שיהיה בהשיג ידו. במבט לאחור אני מבין היום
שאין כמו התעסקות בעבודה ידנית מקצועית כשאתה רוצה לסדר את
המחשבות שלך, לחזור לשליטה.
התיישבתי על כיסא האינקוויזיציה, רעם העורקים מחריש את אזני
הימנית, יוסי הדליק את מנורת השב"כ, הציץ לי לפה ולאחר שהצבעתי
על מקום הכאב הוא הקיש בעדינות על הטוחנת, נקישה שגרמה למוח
שלי להתפוצץ כמו רימון עשרים ושש ואמר "6L , נעשה צילום
ונראה". עשינו צילום והוא אמר שחייבים לעשות טיפול שורש ואם יש
לי זמן אז כדאי לגמור את רוב העבודה כבר עכשיו ושאוכל להגיע
אליו להשלמות והתקנת כתר בשבוע הבא. הסכמתי כמובן, היתה לי
ברירה? אבל מה אני מבלבל את המוח עם כל הפרוצדורה הזאת. לאחר
כמות גדולה מהרגיל של הרדמה מקומית, תוך כדי קידוחים, שיופים,
סאקש'ן, שטיפות ושאר עניינים דנטאליים, כשהפה שלי פעור, מלא
מכשירים ולא מסוגל לפלוט את השטויות חסרות הטאקט שעליהן אני
רגיל להצטער, יוסי שואל אותי אם אני עדיין מתעסק בסיפורים האלה
שלי ואני עושה לו עם הראש והעיניים שלא כל כך, כי אני לא יכול
לדבר. יוסי חופר בתוך L6  עם השפיץ הזה שלו, מפרק סתימת אמלגם
ישנה כשהוא אומר לי "עכשיו קמתי משבעה. הלך הזקן, הלך לפגוש את
אמא ואת כל המשפחה שלו שהוא השאיר שם". לא ידעתי מה להגיד לו
ואיך להגיב כשאני רצוע אל הכיסא ולא מסוגל לדבר, אלא  רק עם
העיניים. "פעם שאלת אותי למה מכל המקצועות, בחרתי להיות רופא
שיניים דווקא ולא עניתי לך. יש דברים שקשה להסביר אבל אני אענה
לך עכשיו כשהאבא שלי מת והפה השנון והחכמולוגי שלך סגור ועוד
מעט תהיה אסיר תודה מספיק כדי לא לספר הלאה את מה שאתה הולך
לשמוע".
"לפני שבוע, ביום שני, הגעתי לבקר את הזקן, לראות שהוא מסודר,
שיש לו הכל בבית כי שמעתי שהולכת להיות סופה רצינית עם סיכויים
לשלג כבד ולא רציתי שמשהו יחסר או שיהיה  לו ולמריה, המטפלת
הפיליפינית, קר וחשוך בגלל הפסקות חשמל ולהדריך את מריה בהפעלת
תאורת החירום ותנורי הגז. אתה ירושלמי ואתה מכיר את הסיפור
המחורבן הזה עם השלג, אז תאר לעצמך מה יכול לקרות לזקן תשוש
ולמטפלת זרה במצב כזה". פה אני צריך לעצור קצת את הסיפור כי
יוסי עבר למקדח מהיר ומעצבן ואני ניסיתי להבין משהו בין
הצווחות המעצבנות של המקדחה. ממה שהבנתי יוסי הגיע לבית עמוס
במצרכי מזון ומצרכים, הדריך את מריה בכל המכשירים ונתן לה את
כל מספרי החרום ואז הסתבר לו שהתחיל לרדת שלג כבד ושגם אם הוא
ינסה לחזור הביתה, לא בטוח שהוא  יגיע וחוץ מזה שרצוי במצב כזה
שהוא יהיה בסביבה של אביו על כל מקרה שלא יקרה. צווחת המקדחה
נפסקה ויוסי נפנה להחליף מקדח ואמר לי לשטוף את הפה. שטפתי את
הפה ואמרתי לו שעדיין לא קיבלתי את התשובה למה הוא בחר במקצוע
והוא ענה לי שאתאזר בסבלנות ובכלל רצוי שהפה שלי יהיה במנוחה
כי הוא חולה עכשיו ושבמשך החצי שעה הקרובה הפה היחיד שידבר זה
הפה שלו, של יוסי.
"אבא שלי הגיע לארץ בארבעים ושבע," מספר לי יוסי, "ילד בן
שמונה עשרה שראה ועבר דברים שאתה ואני עם כל היומכיפור ולבנון
לא חלמנו בסיוטים הכי גרועים שלנו. הוא גויס במלחמת השחרור
ואפילו נפצע בנגב אבל הוא תמיד אמר שזה היה שווה, לירות
ולהילחם, להרגיש כמו גבר שצריכים אותו, גבר שנילחם ולא כמו
איזה ילד יהודי שצריך כל הזמן לדאוג לפרוסת הלחם הבאה ושלא
יראו לו את הזין." הנחתי את הראש על המשענת, יוסי עבר לקידוח
במקדח יותר גס ואני רק רציתי שיגמר, שיגמר הטיפול ושלא אצטרך
לשמוע עכשיו סיפורי שואה וגבורה. תודה, יש לי חבילה מהבית שלי.
"תבין דבר אחד," יוסי מעמיק את הקידוח,  "אבא שלי דאג תמיד
להיות נחוץ. הוא היה נחוץ לנו, נחוץ לאמא, נחוץ למדינה, נחוץ
למאות הקליינטים אסירי התודה שלו. כל הילדים שלו הם נחוצים.
אחותי רופאת ילדים נחוצה, אחי מהנדס חשמל נחוץ ואני רופא
שיניים נחוץ". יוסי מעמיק את הקידוח והעצב הרדום מתעורר בכאב
חד שמזכיר לי כמה הוא, יוסי, אכן נחוץ. "את אמא הוא הכיר
במעברה, ילדה עיראקית יתומה ויפה שהתגוררה עם הדודים שלה ומהר
מאוד הם התאהבו והיו כל החיים שלהם מאוד נחוצים אחד לשני. גם
אנחנו נדרשנו להיות נחוצים. אתה לא נחוץ, אתה לא תשרוד. אבא
שלי היה אינסטלטור כשעוד לא הכירו את המילה שרברב והכי הוא אהב
כשאיזה קליינט היה אומר לו - אדון שרשפטיין, הצלת אותי, מה
הייתי עושה בלעדיך. אז הוא גם היה עושה לו מחיר מיוחד ועושק
אותו קצת ואת הרווח הנוסף הוא היה אוגר לימים רעים, אולי הוא
יצטרך אותו פעם להצלת המשפחה."
יוסי דחף לי גליל צמר גפן בין השיניים לפנים הלחי והמשיך לטרטר
לי עם המקדחה ועם תולדות משפחתו. "תמיד הוא אמר שהוא לא סובל
ארטיסטים, שכדי להמשיך לחיות צריך לעשות משהו מועיל, שמפתח
צינורות עוזר בחיים יותר מכינור או סיפורי מעייס'ס. אני מקווה
שאתה מבין עכשיו למה מכל המקצועות בעולם נהייתי רופא שיניים
דווקא". אני נזכרתי לי ב-L6 וחשבתי לעצמי שיוסי שלנו הוא אכן
רופא שיניים נחוץ ביותר ושמה הייתי עושה בלעדיו. יוסי הורה לי
לשטוף פעם נוספת ועבר לפצירות הקטנות האלה שמשייפות בתוך
החפירה הגדולה שבשן.
"לאחר שהבנתי שאני כבר אצטרך לישון בבית של אבא, התקלחתי,
לקחתי שמיכת פוך ישנה של אמא ז"ל  והלכתי לישון על מיטת הנוער
שלי בחדר הילדים, מיטה ששימשה במשך שנים את הנכדים כשהם נשארו
לישון אצל הסבא והסבתא. מריה התקינה את הזקן לשינה והלכה לישון
בחדר שסידרנו לה סמוך לחדר שלו כדי שהיא תוכל לשמוע אם קורה
משהו."  ליוסי אצבעות דקות ועדינות ואתה יכול ממש לחוש
במיומנות האמנותית כמעט כשהוא מטפל בעומק השן, כמעט בתוך הלסת.
"בערך בתשע בלילה מריה קוראת לי ואומרת: דוקטור יוסי- דוקטור
יוסי- מהר מהר, אבא לא בסדר. אני קם, ורואה שאבא שלי כבר לא
כאן,  שזהו, נגמר. לא היה לי הרבה זמן כי הייתי צריך לטלפן
למד"א שיגיעו אבל מהר מאוד הבנתי שבגלל השלג, ובגלל שגופה של
איש זקן לא מעניינת כרגע את אף אחד, כנראה שיבואו לקחת אותו רק
בבוקר, ושהלילה הוא עוד יבלה במחיצתנו."
אני חייב לספר לכם שבזמן שיוסי עובד, הוא חובש משקפי מגן ומסכת
פה ואתה לא ממש יכול לראות את הבעת הפנים שלו ולכן לא ידעתי מה
ואיך הוא הרגיש כשהוא סיפר לי על הסיטואציה הזאת עם הגופה של
אבא שלו בתוך הבית הנצור בסופת השלג.
"הסברתי למריה את המצב, נישקתי אותו במצח, כיסיתי היטב מעל
לראש, אמרתי למריה שתלך לישון והלכתי להתחפר בתוך שמיכת הפוך
הישנה של אמא ז"ל כי לא רציתי עדיין להזעיק את כל המשפחה. אשתי
המדענית בברלין, בן אחד בחיפה בטכניון והבת משרתת בשגרירות
בשטוקהולם ויקח ממילא איזה יומיים עד ההלוויה, לא היה שום טעם
להתחיל להטריד את כולם, מחר יהיה זמן לכל הסידורים האלה."
אני מכיר את יוסי כבר שנים והדבר האחרון שאני יכול להגיד עליו
שהוא מספר או משורר. יוסי הוא איש פרקטי, חרוץ, איש משפחה והצד
הלירי שלו הוא לא ממש חזק. אבל, לפעמים, אפילו רופא שיניים
הופך למשורר, למספר מדהים, לאמן. אולי זה קורה כשהאבא שלו מת,
בשעת חשבון נפש או כשהוא מתאהב, או, כשהכל קורה לו בבת אחת,
לך תדע. אני לא יודע אם אני אצליח לשחזר את המשך סיפורו כפי
שהוא עצמו סיפר לי אבל אנסה.
יוסי מעמיק לחפור ב-L6 שלי ואני אשתדל לא להפריע לו עם השטויות
שלי על הטיפול. "כיביתי את האור, התכרבלתי בשמיכת הפוך שעדיין
נשארו בה עקבות ריחה של אמי המתה, מריה בחדרה ובחוץ לא מפסיק
לרדת שלג לבן ורך, שלג שמרחף לאט-לאט, כמו פוך אווזים במתפרת
השמיכות במאה שערים, והזיכרונות התחילו להציף אותי. נזכרתי
במשפחה הקטנה שלנו, בכל השמחות, באהבה הרבה ששררה בין אבי
ניצול השואה לאמי ילדת המעברה העיראקית, בחרדה שראיתי בעיניים
שלו כל פעם שנפרד מאחד מילדיו שנסע למחנה, קייטנה, צבא או סתם
לעיר אחרת. איך הוא תמיד דחף לנו כסף לכיסים - קח, קח שלא
תזדקק, אבל שיהיה, ברוך שהם העניקו לנכדיהם, ילדינו. אני לא
זוכר אם בכיתי אבל היה משהו מנחם במיטת הנוער הישנה שלי,
בשמיכת הפוך של אמא. להירדם לא הצלחתי, אבל פתאום היה לי טוב
וחם ועגול ושלם, פרק נסגר. פליט אירופאי פגש פליטה אסיאתית,
התאהבו, התחתנו, הקימו בית, ראו בנים נכדים ונינים, השלימו
מלאכתם והלכו לעולמם. פתאום היה לי טוב, הרגשתי כמעט אושר,
שכחתי לרגע את היחסים הקרירים לאחרונה עם אשתי שמסתובבת
בקונפרנסים בכל העולם ועוסקת בביולוגיה מולקולרית ולך תדע אם
יש לה איזה פרופסור לביולוגיה אי-שם בעולם בשביל הפרקטיקה.
בעצם הבעיה היא שהילדים עזבו את הבית וכנראה שהפסקנו להיות
נחוצים אחד לשני. שלא תבין לא נכון, אני אוהב את אשתי, אבל אתה
יודע איך זה אחרי כל כך הרבה שנות נישואין וללא הילדים. יש זמן
אבל התשוקה כבר לא קיימת."
יוסי עזב רגע את השיניים שלי ומכין על הדלפק חומרים לחיטוי
ומילוי. "לאחר כשעה של נים לא נים, מריה מקישה בדלת ואני אומר
לה שתיכנס והיא נכנסת רועדת כולה ושטופת דמעות. שאלתי מה קרה
והיא אומרת -מריה מפחדת-אבא-מת, כולם מתים, כולם לעזוב מריה
לבד לבד, מריה לעזוב ילדים שלה, לעזוב איש שלה. פתאום התמלאתי
רחמים עצומים, אף פעם לא הרגשתי כל כך מלא ברגשות, הבטן
התכווצה לי. אנחנו רק דור שני לשואה וכבר שכחנו להביט במצוקתם
של אחרים. תחשוב על ההקרבה של האישה הזאת למען משפחתה, מה זה
להיות אמא רחוקה מילדיה, איך מרגישים כל פעם שאיש שנקשרים אליו
הולך לעולמו. בעצם הם מאבדים בן משפחה שהוא חלק מחייהן כל כמה
שנים. ללא חיי משפחה אמיתיים, רחוק מהתרבות שלהן ומהשפה שלהן.
כל ההקרבה הזאת, כל הכאב הזה, כל הנחיצות הזאת. מפרנסות משפחות
שלמות בפיליפינים, מצילות משפחות שלמות בעבודתן והן הקשר
האנושי היומיומי האחרון לאנשים זקנים ובודדים. כשאתה חושב על
זה באמת אתה נוכח לדעת שבעצם אין נחוצות מהן, מהמטפלות
הפיליפיניות האלה." יוסי שתק איזה זמן וחזר לטיפול. אולי ראיתי
איזושהי לחלוחית מאחורי משקפי המגן אבל אני לא בטוח בזה. "מריה
התיישבה לי על המיטה ואני, שלא ידעתי מה לעשות. ליטפתי לה את
הראש כמו שמלטפים ילדה קטנה בוכה ואז, בהחלטה של רגע, היא
נכנסה לי למיטה והצטנפה בגבה אלי ואני המשכתי ללטף את השיער
הארוך והשחור שלה ולא ידעתי מה לעשות עם הידיים. בתוך העצב
והחמימות הזאת של איש ואישה בודדים במיטת נוער צרה, בבית שנצור
בסופת שלג, מטרים ספורים מגופת אבי הקרה, קרה מה שקורה בדרך
כלל במצבים כאלה והזין שלי נעמד. מריה, כאילו בהיסח הדעת נגעה
לי בעטרה (מילה יפה עטרה, כמו כתר... אני מהרהר לי בפה פעור)
ואחר כך הסתובבה אלי ונצמדה חזק לגוף שלי. איי אם מריד, איי הב
א ווייף, יו הב הסבנד אנד קידס, איטס נוט או קיי, אני אומר לה
והיא עונה לי: לא חשוב הסבנד נאו, לא חשוב אישה נאו, אונלי
לאב, פליז. עכשיו מריה לא רוצה להיות לבד-לבד. אהבתי את האישה
הזאת באותו לילה כמו שכבר שנים לא אהבתי אישה. אם הייתי גס
היתי אומר לך שזה היה הזיון הכי גדול שהיה לי בחיים, אבל אני
מעדיף לראות את זה כמעשה אהבה מושלם. מריה לא יפה במיוחד ולא
מכוערת במיוחד, פיליפינית קטנה כבת ארבעים עם פנים רבועות,
שיער שחור חלק וארוך ורגליים קצרות מדי, אבל באותו לילה היא
היתה האישה היפה והמתוקה בעולם ואנחנו הזדיינו כמו בני שמונה
עשרה שמגלים את הנאות האהבה בפעם הראשונה בחיים, אבל עם עשרות
שנות נסיון. התנשקנו והתנשכנו, ליקקנו ולוקקנו, אחזנו ונאחזנו,
לפתנו ונלפתנו, התחברנו והתנתקנו. תאמין לי שלא היתה ואריאציה
שלא ניסינו והכל באופן טיבעי וללא בושה, כי ככה זה צריך
להיעשות. כמה אהבתי באותו לילה וכמה נאהבתי. הרגשתי שוב גבר
חזק, צעיר, מגונן, אוהב ונאהב. כבר שנים שלא הרגשתי כל כך
נאהב, כל כך רצוי, כל כך נחוץ. אני כמעט בן שישים וכדי להגיע
לזיקפות כאלה אני נעזר בדרך כלל בכימיה הכחולה ופתאום, בלי
להתכוון, אני מרגיש חרמן ומאוהב כמו נער צעיר. איזו מתנה נתתי,
איזו מתנה קיבלתי. ושלא תעיז לספר את זה למישהו, אני מספר לך
את זה כי אני חייב לספר, לא יכול להחזיק את זה בבטן".
כבר שמעתי סיפורים בחיי וכבר סיפרתי כמה, אבל אני מודה שבסיפור
הזה יש משהו מיוחד, המון עולמות שמתברים יחד וגם שזה סיפור
מחרמן אפילו בזמן שאתה שוכב על כיסא האינקווזיציה עם פה קרוע
ממכשירים וצמר גפן.
יוסי הרג את העצב והתחיל למלא את החור בסתימה לבנה, אמר לי
שקצת יכאב לי אחרי שההרדמה תתפוגג אבל זה קורה כתוצאה מהלחץ
שהופעל בטיפול. "בבוקר התעוררנו כמו לאחר הלילה הראשון של ירח
הדבש,  מריה הכינה קפה ונראתה זורחת כמו אישה מאוהבת שנאהבה כל
הלילה וכנראה שגם אני נראיתי פחות או יותר אותו הדבר. עשיתי
טלפונים וסידורים, הודעתי לכולם ואחר כך הלכתי ומצאתי את כל
מטמוני החירום של אבא שלי. היו שם דולרים ויהלומים, זהב
ושקלים, פרנקים שוויצריים ומה לא. בסך הכל אספתי שם איזה מאה
ועשרים אלף דולר כספי חירום להישרדות במלחמת העולם השלישית.
נסעתי לחלפן שאני סומך עליו, החלפתי הכל ליורו ולדולרים, נסעתי
לסוכנות נסיעות וקניתי על חשבוני כרטיס כיוון אחד למאנילה.
לאחר השבעה, כמה שעות לפני שייללת לי בטלפון, לקחתי את מריה
לשדה התעופה, נתתי לה את כל הכסף בתוך תיק יד חדש, חיבקתי אותה
חזק ואמרתי לה שאני אוהב אותה נורא אבל היא צריכה לחזור הביתה
לבעלה ולילדים ושמעכשיו היא תהיה עשירה גדולה ולא תצטרך להפרד
מאף אחד. ועוד משהו קטן אני אגיד לך, שתהיה פואנטה לסיפור. יש
לי הרגשה שמריה התעברה מכל הסיפור הזה בנינו, ומכיוון שלה
קוראים מריה ולי קוראים יוסף, ומכיוון שמעל לאהבה הזאת, בלילה
ההוא, סמוך לגופת אבי, ריחפה לה רוח הקודש, יש סיכוי שיוולד
מזה ילד יפהפה שהיא בטח תקרא לו ייזוס.