הוא היה שכוב על הספסל, העוברים והשבים אפילו לא הישירו אליו
מבט, אבל אני ראיתי.
ראיתי אותו מתעורר.
ישבתי במכונית, מחכה לאוסקר.

חומת האבן המוגבהת נתחמה בגדר ברזל פשוטה, כדי שילדים שעברו
בשביל לא יפלו לכביש.
ספסלים נשתלו לאורכו של השביל, והעוברים ושבים יכלו לשבת בנחת
ולצפות מעבר לגדר, אל הכביש הראשי ומעבר לו אל הים.
מאחורי הספסל עליו שכב הזקן, נפרש לו גן קטן.
הוא התיישב, פוקח לאט עיניים, ממלמל אל עצמו מילים שלא שמעתי
כי החלונות היו סגורים, המזגן פעל וגם הרדיו.
פניו היו צרובים מהשמש, היה לו שעון מרובע כסוף על היד, ומידי
פעם הוא הציץ בו כאילו מחכה למישהו או למשהו.
השעין את ידיו על ברכיו, ושוב דיבר לעצמו.
דמיינתי את החיים שלו.
דמיינתי אותו כאיש צעיר, מאוהב אפילו, אולי בכלל יש לו ילדים,
אולי היה לו בית, אולי הוא היה ילד שובב בעצמו ואמא שלו הניפה
אותו באוויר וצחקה, ואולי הוא שיחק עם הכלב שלו בנחל בטיול של
יום ראשון.
עכשיו הושיט יד לאחור ומשך מבין השיחים בקבוק מים.
ושתה.
שתה והשתעל ושוב - שתה והשתעל.
שמתי לב שהמכנסיים שלו היו סגולים-ורדרדים, כמו השמלה שלבשתי.
חולצה שהיתה פעם לבנה וחגורה שמחזיקה את כל הלכלוך שעליו ביחד.

הוא התרומם אט-אט, נשען על משענת הספסל.
שני גברים בערך בגילו, חצו את דרכו הקצרה לגדר הברזל, נעמדו
מרחק קטן ממנו, ונשענו על הגדר משקיפים לרחוב ומשוחחים.

הוא חצה את השביל, נעמד נתמך בגדר המתכת, הביט אל הים, פתח את
רוכסן מכנסיו, הקשית את גבו לאחור, קרב את מותניו אל בין שלבי
הגדר והשתין.
 
השתין על הכביש, על החומה שתחתיו, על המכוניות העוברות ושבות
על האנשים והילדים ועל כל המחשבות שחשבתי רגע לפני.

השתין בקשת גדולה על העולם.