אל תחשבו שלהיות הומלס במנהטן זה תענוג גדול, ובטח-ובטח אל
תחשבו שכל ההומלסים `בטלנים` או "חסרי השכלה". ואם אתם חושבים
שהחיים ברחובות קלים בדיוק כמו שאתם בטוחים שאנחנו חבורה
אינסופית ומיותרת בחברה- אתם ממש טועים. הג`ונגל האמיתי לא
נמצא בהוליווד ולא בעולם העסקים "האכזרי", לכאורה, והג`ונגל
המקורי מזמן התחיל להיעלם באפריקה. הג`ונגל נמצא באותם הרחובות
בהם אתם עוברים יום-יום. אתם מביטים בנו מזווית העין בסלידה
וחשדנות, זורקים מטבע זהוב מעבר לכתפיכם ומרגישים כאילו זרקתם
מלח מעבר לכתף כנגד מזל רע או במקרה של המטבע - כדי למחול על
המצפון.
באמת כדאי להיזהר ממזל רע. לא נראה כי המטבעות יצילו אתכם, אבל
הרחוב תמיד מספיק רחב בשביל כולם. רחוב הוא כמו אימא שתלטנית
שזרועותיה פרושות לרחבה, שרק מחכה לחנוק את בנה החדש בחיבוקה.
האימא הזו לא יפה, לייתר דיוק היא מאוד מכוערת, ונודף ממנה ריח
לא נעים של זיעה, שתן ואלכוהול זול.
ובכל זאת, תודה לכם. זה לא נעים להרגיש גוש של זוהמה לידכם,
אנשים נאורים, אך עוד כמה תמימים כמוכם ויהיה לי לחם.
אני מביט בכם לפעמים, לפני שאני נרדם בתוך שכבות הקרטון שלי.
אני נדהם לגלות שוב ושוב כיצד אתם עיוורים או אולי תמימים
ונאיבים. אתם חושבים שהרחוב רחוק מכם? כל יום מצטרף אלינו
מישהו כמוכם שבהתחלה לבוש בבגדים נקיים ושפמו גלוח למשעי, אך
לאחר חודש אנשים שפעם עבדו איתו בפרויקטים נחשבים זורקים לעברו
מטבעות מעבר לכתף כמו מלח צורב על הפצעים.
אתם יודעים, פעם גם אני הייתי חלק "מהאתם". הייתי כנר. כנר לא
רע. ניגנתי בכל מיני הרכבים והרווחתי את כספי המועט הכבוד.
הייתי עובד גם בעבודות ניקיון קטנות ובעוד זוטות כאלה כך
שהרווחתי מספיק בשביל שכר דירה, אוכל ותשלומים. חייתי לבד,
הסתפקתי במועט, אך הייתי מאושר. עסקתי במה שרציתי. בהמשך חבר
טוב שלי הציע לי ללמד נגינה והרווחתי מזה ממש טוב. באותה
התקופה הכרתי בחורה מתוקה עם עיניים ירוקות מדהימות והכל הפך
מטוב למצוין.
אמנם הייתי יתום אך זה לא גרם לי לעצור את מסלול חיי מאז גיל
עשר. הייתי כישרון עולה בבית היתומים. אפילו אז זה לא היה
ג`ונגל. זו הייתה רק חורשה.
ואז...לפתע הכל התדרדר. נפלתי לתוך הג`ונגל של החיים שבהמשך
פלטו אותי אל אימא רחוב. הייתי מעדיף להישאר יתום, אם אתם
מבינים למה אני מתכוון.
עברתי תאונה קשה שבמהלכה איבדתי שתי אצבעות מידי השמאלית,
קיבלתי שברים בידיים ובצלעות וקיבלתי זעזוע חזק מאוד בגב.
הבחורה עם העיניים הירוקות עזרה לי וטיפלה בי בדיוק חודשיים,
ואז היא מצאה גיטריסט חמוד ובריא שהיה בתחילת דרכו. אני חייב
לציין שלמרות הכל היא עזרה לי ונפרדנו בלב שלם למדי.
הביטוח הקלוש שלי עזר לי קצת וקופות חיסכון נפתחו ונשברו על
ידיי בכדי לממן את הטיפולים שלי. אתם יודעים, בקושי יכולתי
ללכת...
לא יכולתי עוד לנגן. איבדתי את תמצית חיי באותן שתי הדקות בהן
נהג המשאית השתוי העיף אותי לכל הרוחות מהאופנוע שהשאלתי מהחבר
שלי. האפור של אותו החורף זכור לי היטב. כמה פעמים ניסיתי לנגן
אך זה היה כל-כך קשה! הרגשתי חסר תועלת ומת. לבטח הזקנים בבית
האבות העתיק מרגישים כך.
שלחתי את המנגינות שהלחנתי לכל מיני מקומות והרווחתי קצת מכך
ואפילו יצא לי לחבר מנגינה לא רעה בראש שלבסוף שלשלה לי קצת
כסף לכיס. לאחר מכן מכרתי את רוב רהיטי ואת המכשירים
האלקטרוניים. ואז את בגדיי. ואז, לבסוף, את הכינור... הדרך אל
הרחוב לא הייתה ארוכה. מדהים כמה אנשים שוכחים מקיומך כאשר
ההצלחה מתפוגגת.
ובכל זאת, כשהלילה יורד ואני עסוק בהסתרת רכושי הדל פן ייגנב,
אני תוהה לפעמים מדוע זה הגיע לי.
דרכי אל העושר והאושר הייתה כמעט סלולה עד הסוף כשכל זה קרה.
לא הייתי אדם רע ותמיד עזרתי כשצריך. לא רצחתי ולא גנבתי ולא
נאפתי. אזרח למופת ממש.
אבל, בסיוטים שלי המשלבים פרגמנטים מהתאונה ומבית היתומים, יש
תמיד תמונה שנמשכת לכמה שניות שאני יודע שקרתה במציאות: אני
פוסע לקראת הערב, כשהצללים מאורכים והשמים סגלגלים-כתומים,
ברחוב בו אני ואתם עוברים יום-יום. אני עובר ליד אישה שגילה לא
ניראה מבעד לזוהמה והלכלוך בו הייתה שרויה. אותה האישה הייתה
עטופה בבגדים ובבדים כהים והיא ישבה על הרצפה האפורה של מנהטן
וגבה שרוי בקשיחות כנגד הקיר.
היא עוררה בי סלידה אז, אך עם זאת הרגשתי צביטה קטנה של
אכפתיות. חיטטתי בכיסי מבלי משים, מוכן לעובדה שאם לא אמצע
מטבעות אמשיך בדרכי ואשכח ממנה עוד לפני שאגיע לסוף הרחוב.
למזלה מצאתי שני מטבעות של דולר וחצי וזרקתי לעברה מעבר לכתפי.
המטבעות נצנצו ונקשו בגיל ונפלו לידה בתוך שלולית בוץ קטנה.
היא הביטה בי מבעד לשיערה החום המבולגן בעיניים רושפות וזועמות
ולי לא היה אכפת כי ידעתי שהיא לבטח `כפוית טובה` ו-"חסרת
השכלה" ובטח "שלא מעריכה מענקים כאלה".
משכתי בכתפיי והמשכתי, בטוח שבאופן קסום הסרתי אבן מהמצפון,
ומחלתי על חטאים והכי חשוב- חיסנתי את עצמי ממזל רע.
רק שכחתי שכסף זה לא מלח ושאימא רחוב תמיד מחכה לנו.  
ביום למחרת הייתה לי תאונת דרכים.

סיפור זה פורסם על ידי במעריב לנוער, 2008.
זוהי הגרסה המקורית של הסיפור.