וגם כשלא היה לו עוד כוח, הוא העניק לה את חסדיו. היה חופף את
שערה, מתיר את הקשרים, מסבן את גופה הלבן-זהוב, ומשכיב אותה
לישון על מצעים נקיים שהיו מאווררים בחלון מדי יום. הוא לא ידע
אם יש לו זמן לאהוב אותה כך. אך לא אהב אחרת ולא ראה בדאגה
מעשה של ברירה אחרת. היה מטפטף על גבה את שמן הרוזמרין ומקל על
שריריה הכואבים. והיא הייתה שוקעת לתוך חמוקיו, נוטפת ורועדת
בהכרת תודה, ובחוץ תמיד שרקה רוח אך לא הייתה מגיעה עד אליהם.

"אבל זה בסדר," היה שומע אותה אומרת, ולא ידע אם ישנה או לא.
"הכל בסדר." הייתה ממלמלת והוא היה נוגע בה והיא לא הייתה
זעה.

בחוץ מלחמת רוחות מקבלת את כל פניהם של האוהבים והשונאים, ורוח
זו תבוא והיא עוד באה, אבל לא היה מה לעשות אם החלטת בכל זאת
לצאת אל השיטפון בחוץ. הרוח הייתה חורקת באוזניים והגשם היה
מרטיב את העורף. "אבל אי-אפשר לצאת ככה..." היה שומע אותה שוב
ושוב. אך היה יוצא בכל זאת, כולו עטוף מעילים וצעיפים, נאבק עם
מטרייה עקומה ישנה ברוחות הצפון ומקווה שאולי הפעם הסליחה תבוא
אל ביתו, ואל לבה.

ובלילה השמש כבר לא תזרח יותר. הוא מועך את הסיגריה ומתפנה
למוסיקה. היא יוצאת מהמקלחת, כולה חלוק, ורדרדה ומבושמת, וגופה
רך ומבריק. והיא שומעת את לחישות המוסיקה, זו הוא אהב פעם,
והיא שרה שם גם עליו כמה שירים, והיא מדליקה סיגריה ויוצאת אל
החלון לראות את זה הירח לאן הוא מוסיף לנדוד.

ברדיו המתחלף קול שופע וחם, ומים מטפטפים בברז באחת הדירות
מגיעים עד לכאן. הוא שואף אוויר ואומר את מה שבליבו, וזה לא
הרבה. והיא מתעטפת צער של תענוג ומוסיפה לשבת על הספה ברגליים
חשופות, האור נשבר על ירכיה, והיא מאפרת למאפרה ואומרת לו
"שכח... שכח... שכח..."

אך הוא לא יכול. לא את הקול החם הזה שהיה לוחש באוזנו לפני
שנרדם. והיא אומרת שהלילה עוד ארוך ואורחים צריכים לבוא,
להיכנס ולישון כאן, ולא כדאי יראו אותו כך. אז הוא גומר את
הקפה ושותה קולה, ומוסיף את עצמו לנוף המקלחת ללכת לאיבוד שם,
אולי שם לא תראה אותו.

הירח עגול כמו פני תינוק והרוח שורקת. היא חושפת את שדייה לקור
ומתכסה מיד, מתעטפת בצעיף כחול ונכנסת לבין השמיכות, תוהה על
תחנות הרדיו, ונתקלת באיש שאהב אותה שר את כל געגועיו. היא
מתרפקת מעט על קולו ומחליפה תחנה שם מילמולים של אקטואליה
וספרות של שדרן מסומם, ואומרת לעצמה לא לשווא הגעתי עד אליך,
אתה בוודאי מבין.

אך זה לא נראה ככה. לא בתוך המקלחת כשהוא שוטף את שערותיו
הפרועות ורואה דברים של עבר בעיניים האלה שלו, עיניים שראו אז
ורואות עכשיו שונה אבל דומה. עיניים שהיו עיניי תינוק מבין
רגליה של אימו ונפקחו באימה לנשימה חמה על העורף מאישה שאמרה
"אני אוהבת אותך ורק אותך... רק אותך..."

היא חושבת שהירח יירד אי-פעם, אבל הוא כבר דורך עליו, ועיניו
לחות.

הוא שותה קפה מול ירח. השמיים דומים לחור שחור כשהיא יושבת
מולו ועיניה ים, והיא מספרת לו את הדברים שהיו ועוד יהיו, והוא
לא בטוח שאכן היה כך, אי-פעם. "זו לא פעם ראשונה שאת מספרת..."
הוא חצי ממלמל, והיא אומרת אני יכולה לספר עוד ועוד ועוד, לא
נמאס לי.

קר לו. הוא מהדק את המעיל אל גופו, מהדק את הצעיף. חום גופה
שנלחץ אליו מזכיר לו ימים אחרים. הוא שותה לאט את הקפה
ורגשותיו ומחשבותיו נודדות אל המלחמה בה אף אחד לא ניצח. בלילה
האפל כשהוא כאן, זה מה שנשאר.