לי בת משה / יום השנה הראשון למות |
דברו אליי בשקט
בקולות רכים ונמוכים
הושיטו לי יד
רפה שתלחץ-לא תלחץ את
ידי
גשו אליי מושפלי מבט
נבוכים
בקשו אלף סליחות
השיבו לי את הטובות
שבשנות חיי
זה עוד לא
מאוחר מדי
להוריד את המתג של
מכונת ההנשמה
מעולם לא נראה
כדבר הנכון לעשות
למרות שרציתי לנשום
בכוחות עצמי
רק שלא היו
לי כוחות
או
להוריד את המתג של
מכונת הנשמה
מעולם לא נראה
כדבר הנכון לעשות
למרות שרציתי להיות
ריקה וקלה
מסתחררת ברוח
בלי להסתבך
רק שלא
ידעתי איך
או
להוריד את המתג
מעולם לא נראה
כדבר הנכון לעשות
רק שהייתי חייבת
פעם אחת לפחות
לנסות
(נכשלתי)
אני מורידה עצמי
(ביגון שאולה)
מהמדפים
משולחן הדיונים
ממרתפי העינויים
מרשימות התפוצה
ממסלולי המירוצים
(אחרי מי? אחרי מה?)
אני מעלה
עצמי
(בחריקת שיניים)
בחזקת שניים
יום השנה הראשון למות
ואין לי ולו מילה אחת
טובה
להספיד בה את המנוחה
המונחת לפניי
(ואני אחריה)
זיכרונה לקללה
(לא הייתה ברכה
בחייה)
ובכל זאת, אני כאן
מן הראוי שאמצא
עצמי כאן ודבר אחד
ראוי שייאמר
עליי
לא פלדה וברזל מלובן
אלא עצמות
ברוחות סידן
פריכה וקלה למשבר,
לא גריז משמן גלגלים אלא
מפרקים חלודים
וברגים רופפים
יד ראשונה
ממשוגע
יד שנייה ממשורר
(את שאר הידיים
אני לא סופר)
אחרי תאונה
חזיתית
אבל אם תטה אוזנך תשמע
משהו עוד מגרגר
תחת מכסה
המנוע שלה
יום שלישי יגיע
אחרי יום שני
לפני רביעי
ואני אגדל
בשנה
שגידלה טוב יותר
מזו ש
הקטינה אותי
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|