[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אגם ענקית
/
באוויר

בפעם הראשונה בחיי, כל שאני חש הוא פחד. אני יושב בגוף שמוט על
רצפת דירת החדר ששכרתי לעצמי, ומחזיק קערה לבנה. בקערה נח
מזוני. תמיד בישלתי לעצמי, ותכונה זאת מפתיעה אותי כעת. בישול
ארוחותיי לעצמי, הוא אחד העיסוקים היחידים שאני עושה לטובת
עצמי. לא משנה כמה אני סובל, או עד כמה אני עשוי לשכנע את עצמי
שאני סובל, תמיד  אני טובח לעצמי תבשילי קטניות מתובלים, סירי
אורז מהבילים, ירקות מבושלים ברוטב.  מחמצים חריפים, מרקים
לוהטים בסירים גדולים בחודשים הקופאים, כריכים רבי מרכיבים ,
מתובלים עד כדי צביטת לשון בימים הלהוטים. הפחד אחז בי
כשהבנתי, כי גם כעת, שעה שאני אוכל את אחד מתבשיליי המאולתרים,
שחלקם צולחים וחלקם מבעתים, עזים בטעמם או תפלים עד כדי גיחוך.
אני חושב על מותי.
המוות, מותי שלי, צף מבין הרכסים העכורים מהם מורכבת תמונת
המחשבה שלי בלי קושי, גם כעת,  על אף הקערה החמה מלאת המזון,
על אף השובע העודף שאני כופה על עצמי גם כעת, משהפסיקו דברים
לעניין אותי. הידיעה כי אני מחשב בדקדוק את הסיכוי שאתאבד גם
כעת, על בטן מלאה, מכאיבה לי יותר ממחשבת המוות עצמה. אף פעם
לא החשבתי את עצמי אדם יציב, ורצף הפיטורים המקריים שחוויתי
בשנים האחרונות עומד בניגוד מוחלט לרושם הכביר שאני עשוי לעורר
במראיינים נבובים יודעי כל-כלום המאמינים לי בלי קושי, הבוטחים
בי לכדי שכירת שירותיי, רק כדי שאפוטר כעבור מספר חודשים, ללא
הישגים, מובן באמת סוף סוף, על ידי אותם שואלי שאלות מומחיים,
הנאלצים לבשר לי לא בלי חדווה, שאין אני יכול להמשיך את עבודתי
מכל הסיבות הברורות גם לי.  

וכך, בפעם הראשונה בחיי, אני חש פחד. אני פוחד, ממוכנותי הרעה
לקטול את עצמי בראשי עשרות פעמים ביום, בתרחישים שונים,
מעוותים, קרירים. מחשבות המוות שלי כל כך מועילות לי, כל כך
משרתות את פרת הסבל הקדושה החיה בתוכי, הלועסת את הסיכוי שלי
בעורמה נינוחה, אין לי סיכוי להפסיק את התמכרותי למחשבות המוות
שלי. כל כמה חודשים צף ועולה מתוכי התקף, העשוי להימשך ימים
אחדים, שבועות ספורים, חודשים ארוכים ומבישים, בהם אני מעולל
לעצמי מדי יום כמה מיתות רצוניות, פרי ידיי הבאושות. גופי מומת
בידיי בגאווה בלתי מנוצחת, אני משוכנע שאני עושה לעצמי טובה
כלשהיא, שכך אני מקרב את עצמי לידי הגאולה האחרונה הילדותית
שלי, שלא תגיע ממילא, גם אם יופסקו חיי כרגע. גם במותי אישאר
לא מובחן, בעיקר על ידי עצמי. ובכל זאת, המחשבות על מותי,
פעולת הדמיון המורכבת שאני נהנה לעשותה כל כך, היא ממכרת
בבסיסה יותר מכל דבר אחר לו הייתי יכול להתמכר כעת.  בפעם
הראשונה בחיי, אני פוחד מעצמי. מרבית מכריי, הרואים אותי
לעיתים תכופות, אינם יודעים לגבי מחשבות המוות הסדרתיות,
השיטתיות, שאני מוכר לעצמי ללא תמורה, בשיטיון כרוני, מעובד.
מחשבות המוות שלי תוקפות אותי ברגעים המדוייקים, הרצויים, בהם
אני מזמן אותן בלי ציפייה, תוך הכרה רחבה ומפוררת של טיבן
ההרסני, המחקני.
במקלחת דירת החדר שלי, בעלת דוד המים הזעיר, המספיק למקלחות
קצרות פושרות למדי, אני מבעית את עצמי בעיניים עצומות, בפה
מעוקם, באנקות חדות ונמוכות הנמלטות ממני נגד רצוני. גופי מופל
לאחור ומגע הקיר הקר מהמם אותי, מחריד אותי, מרומם אותי אל
קצות אצבעותיי. עיניי מכוסות, ואני יכול לראות את עצמי יוצא את
המקלחת כשלגופי המגבת המשומשת, פותח את הדלת המובילה למרפסת
הגג, מהלך לאט אל מעקה הברזל תוך הישמטות המגבת מעצמה אל
הרצפה. אני עומד שם, סמוך למעקה המפריד אותי מטירופי, מביט בגן
הציבורי ההמום הפרוש תחת ביתי, ולפתע, ללא אתרעה, רגליי מהלכות
אל מעבר למעקה ואני מנותר, היישר אל פציעתי הקשה, אל מותי
האיטי, שבועיים מאוחר יותר, תחת שמיכות ממשלתיות מעונות, בידי
אמי. אחי הצעיר הורג את עצמו מייד אחריי ואמי נותרת, לבדה,
עשרים שנים נוספות, מיותרות, עד שהיא נוטלת את עצמה לטיול
מהיר, גם היא, אל מעבר לחלון ביתה בקומה ה 17 בפאתי העיר, אל
מול שקיעה ברורה, ידועה, חברית.
ימים אחדים אני מבלה בביתי, לבדי. כעת, כל שיכולים חבריי לעשות
למעני אפסי. דבר לא מציל אותי. הספרים, זיזי האחזה החתוליים
שלי, עזרי הטיפוס המפרך העמידים, מתרופפים. כל נסיונותיי
להיאחז במילים הכתובות, עולות בתוהו. אני כאותו חתול זעיר
ומושחר הנאחז בציפורניו בגזע חלק, מקולף, אקליפטי. בתחתית
ממתין לי, כלאותו חתול, כלב מעורב רעבתני, המעוניין לנער אותי
בין שיניו עד שיישבר גבי ויוכל לעוס אותי בלי התנגדות מצדי.
ראיתי פעם כלב מן הסוג הזה לועס להנאתו גור חתולים זעיר שניער
במלתעותיו דקות ארוכות. בעליו, מגדל עופות אכזרי וריחני, עמד
שם והביט בחוסר אכפתיות בכלבו הנשכני תוך פליטת עשן מתנשפת
ועמוקה. כל הזמן הזה לא הזיז את עיניו מגור הכלבים, מהטחת גופו
ברצפת הבטון עליה ריקד הכלב.
נערות צעירות המומות הביטו רגע אחד בכלב הפורע ורגע אחר
בבעליו, שלא זיכה אותן במבט. אחדות מהן התחננו שיורה לכלב
לסגת, לשחרר את הגור מפיו. הוא מצדו אמר שזה חסר טעם, שממילא
הגור גוסס, שהכלב שלו, שליחו, עושה בעצם מעשה מועיל, איזון
דמוגרפי הוא קרא לזה. כל הזמן הזה עיניו היו מהופנטות אל הכלב.
מדי פעם, הפנה הכלב את מבטו לעבר בעליו וזה הנהן בראשו כמאשר
את המשך הנשיכה והטלטול.

ימים רבים אני מבלה בביתי כעת. כל הספרים שאני קורא כעת הם
ספרים העשויים להזיק לי.  יהודי אחד, שספרו השני נמצא בידי
בגרסאות שונות, שולט בי ביד רמה. משהו קרה לי, כך נראה, מייד
עם תחילת קריאת ספרו. דומה שחלק ממערכי העצב הזעירים, העדינים,
ניזוקו בלי תקנה. משהו בי פקע. זהו עניין של זמן עד שייאלצו
לבוא לכאן, מי מאלו שיהיו מוכנים, ולגרור אותי מכאן למקום בו
יונח לי, בו יעזבו אותי לכמה שעות בכל יום, כשיסיימו לחבל בי
בכוונות טהורות, שלגיות.
השעה בה אני הולך לישון הולכת ונעשית מוקדמת כעת, כל יום מוקדם
יותר. ישנם ימים שמייד כשאני מסיים לאכול את המזון החם, אני
משכיב עצמי במיטתי, מניח בין ידיי את הספר היחידי שאני מסוגל
לקרוא כעת, אותו ספר שני, רב התרחשויות, שלמעשה הוא זה שאחראי
לכל ההרעה הזאת, לכל הסירוב העיקש שלי להינצל מידי עצמי. בחלק
מהערבים בהם אני שוכב לישון מוקדם, הספר בידיי מנמנם אותי ואני
פולט אנחות הירדמות - ייסורים קלות תוך שאני קורא פסקה נוספת
של כנות מרושעת וחסרת מעצורים. לבסוף, כשאקום בבקרים, אחזור
מייד למיטה, ללא ארוחה, ללא מזון, ללא רגע אחד קר וחבול מחוץ
למיטתי, השומרת עליי בחירוף נפש, אחרי הכול.
חלומותיי הולכים ונעשים קשים יותר ויותר. התמונות מתבהרות,
דמויות שעד עתה לא הייתי מסוגל לזהות, אירועים סימבוליים
שנטיתי להתעלם מהם, כל אלה הולכים וסוגרים עליי. נשימתי, בשעה
שאני נכנס למיטתי מתחילה להתקצר, שריריי נמתחים, חרחורים
מתחילים להישמע מנחיריי. הבית מושתק, אני יכול לשמוע היטב את
הילוכו של בעל הבית שלי, בקומה מתחתיי, הוא מאזין למוסיקה רכה,
כנועה.

לעתים, אני בוכה אל תוך השינה, בכי זעיר, שאני משכנע את עצמי
שאיננו מתרחש. ישנן פעמים, ואלו הולכות ומתרבות (חה, חה) בהן
אני מתקרב התקרבות כמעט מוחלטת אל תחום השינה ואז משהו בתוכי,
מעין קפיץ פקוע שלא הוחזר למקומו, נדרך ומשוחרר בבת אחת. עיניי
נפערות במהירות, מביטות בקיר, בספר המונח לידי, ברצפה הקרה
מתחת למיטה. אינני נרדם. אני קם ממיטתי ומתיישב על הרצפה. אני
מתלבש ויוצא החוצה.  
השעות שאני מבלה מחוץ לביתי לא יצילו אותי. אני נושא מגשים
עמוסי מזון בחגיגות יום הולדת של אנשי אקדמיה ממוצעים, לבנים,
חייכנים. הנשים באירועים הללו תמיד שתויות הרבה יותר מאשר
הגברים. הן בוררות את קהל הגברים, המורכב אנשי אקדמיה מקומיים,
שמתאמצים לשוחח בשפות אירופיות על נושאים מחקריים מובהקים. הן
חושבות, בתמימות מפוכחת, שגבר אקדמי אחר, רענן, מתחום מחקרי
שונה מזה של בן הזוג שלהן, ישנה את מצבן בחיים. הן מחפשות אחר
דבר מה שהגברים שעמן באו לא יודע לגבי קיומו. אני נוטה לשלוח
מבטים מאשרים לחיפושם, וכך ,לעתים, אני מעביר יחידות מידה
זעירות של אותו דבר לידיהן, ללא מבע פנים מיוחד. הן מודות לי.
הן שונאות אותי. בעל השמחה משלם לי, ביד נדיבה מדי, עטויית
שעון מוזהב. הוא משלם לי גם עבור התפקיד הלא רשמי. אני חוזר
לביתי.

כספי אוזל. אני שב למיטתי. ריח הסדינים הוא חד משמעי. אני מתקן
תכניות פעולה משורבטות לכדי יצירות מופת רעיוניות שאינן
מעניינות איש. כעת, משהעוני שב לחבק אותי, מוחי פועל בצורה
קדחתנית. אני מסדר לעצמי בתוך ראשי את כשרונותיי הספורים,
מוכיח לעצמי שיש לי סיכוי. הלעיסות המהירות של הלחם שנותר
חייבות להפוך איטיות, שקולות, נשכניות.
אני נהנה בצורה בלתי רגילה מהזיות המוות שלי. חברים מעטים
מנסים לשמור אתי על קשר, הם מתקשרים אליי. הם טוענים שאני
משתמש במילות קוד בשיחות אתם, זה מקשה על ההבנה, על היכולת
לעזור. הם יודעים טוב ממני, שאינני רוצה עזרה. הם צודקים. רוב
הזמן בשיחות הקצרות הללו בטלפון, אני מתחכם. הם מנסים לשאול
לשלומי וכל מה שעולה בידי לעשות הוא להתחכם, להעיר הערות לא
מקריות, מרושעות. הם שמים לב. פתאום משתררת שתיקה מעברו השני
של הקו. אין הם יודעים מה לומר לי. נעשים נסיונות עידוד
מסויימים שנפסקים אחרי כמה נסיונות קצרים.
אני שותק. ההתלהבות הראשונית שאחזה אותי בתחילת השיחה, היכולת
לעורר רגש עז בקרב מי מאלו שעדיין מכירים אותי, דועך. אני מנתק
את השיחה. כמה דקות עוברות עליי בשקט יחסי. אני מהרהר במוות
שאיננו כרוך בכאב גופני. שש טיפות אל אס די זעירות יעשו את זה
עבורי, אני משוכנע. שעות ארוכות, בלתי מורגשות, של מריחות צבע
איטיות, בלתי נתפשות, שיסתיימו בהיכבות ברורה, לא מהתלת.
הטלפון מצלצל. אהובתי האחרונה מבקשת לבוא לראות אותי. היא
דואגת.

הדרך בה אני משוחח כעת עם אהובתי האחרונה היא הדרך בה אני תמיד
משוחח עם אהובתי האחרונה, תהיה מי שתהיה. אני מוכר לה את הסבל
שלי בלי נייר העטיפה, חשוף וטבעי, לא מאופר. היא מתרשמת. היא
נשברת. הפרידה שלנו מחוללת לה נזק גדול הרבה יותר משהיא מחוללת
לי. היא תיוותר בודדה עוד זמן רב, היא מזדקנת, עוד מעט תאבד את
יכולת ההתרבות שלה, וכשזה יקרה, אוכל לקחת את האשמה המלאה על
עצמי. חודשים ארוכים השליתי אותה שיום אחד תראה אותי משחק עם
ילד קט, ילדנו. מעולם לא רציתי באמת ילדים. אני עובד בתחום
החינוך כבר שנים ארוכות ובתוך תוכי אני שונא ילדים. את הוריהם
יותר מאשר אותם, אבל גם את הילדים עצמם.
פעמים רבות אני נוכח באירועים בהם נוכחים ילדים. אחדים מהם
ניגשים אליי בעידוד הוריהם, היודעים עד כמה אני טוב לילדים.
אין אני מצליח לנפץ את העמדת הפנים שלי ואני נותר חביב, שטחי,
מאזין.
הם משחקים אתי. משחקי מילים טיפשיים, העמדות פנים תיאטרליות
שאין אני נהנה מהן עוד. הנפש שלי חבוטה מדי, אני אומר לעצמי,
שעה שאני מרכיב את אחד הזאטוטים הצווחניים האלה על גבי. הוא
דוהר. אני דוהר. כל רצוני הוא להטיח אותו בתנועה מהירה מגבי אל
הקיר הקרוב ולהתכנס באחת מפינות החדר, על ישבני ועקביי.  כעת
אינני עובד עוד בחינוך, אינני מוצא עבודה. כל חושיי אומרים לי
שאסור לי לעבוד כעת עם ילדים, שאני עשוי להישבר סופית, שכוחי
לא יעמוד לי. ובכל זאת, אינני מסוגל להפסיק לשלוח את קורות
החיים שלי לאותם מוסדות מורעבים, חנוקים, שישלמו לי את החזרי
הנסיעות במלואם.  

בקרוב אעבור לגור בבית סבתי. לכשיאזל כספי, אארוז את מעט
החפצים שלי ואלך מכאן. אני מפנטז על מגורים בדירה נטושה בשכונת
המהגרים הזאת, אך אינני מסוגל לעשות מעשה שכזה. אני יצור
פוליטי רדיקלי המוכן להסתפק בעבדות. כשאסיים את ענייניי כאן,
אלך להתגורר בבית סבתי. היא איננה שם. גם היא הבינה שאף לא אחד
מילדיה, נכדיה, מכריה, יבוא לבקר אותה בבית הרפאים הפשוט שלה,
ולכן עברה להתגורר בהרים, עם בנה ומשפחתו.
הם שמחים לקבל אותה לידיהם. נותנים לה לשחק עם ילדי גן הילדים
עליהם מופקדת אשת בנה, חותנתה. סבתי הזקנה, במטפחת הראש, קצות
נחיריה מרוחים טבק הרחה, מנענעת עריסות שינה, מחליפה חיתולים
שאינם חיתוליה. סבתי חיונית. כל עוד יש דבר מה אותו היא יכולה
לעשות, היא עושה אותו. אני לעומתה, כל עוד יש דברים שאני יכול
לא לעשותם, אינני עושה אותם.
בחוץ משתוללת סופה. כבר יומיים שרוחות מהירות קורעות את עלי
העצים, את שלטי הרחוב, את חסרי הבית. ערבים אחדים עוברים עליי
בשתייה מופרזת מחוץ לבית. ערבים אחדים עוברים עליי בשכיבה
מתוחה במיטתי, בהמתנה להתרחשות שלעולם לא תתרחש.

אני יוצא מביתי מאוחר, אוחז בקבוק יין יקר שקיבלתי מאיש
האקדמיה שאת מזונו הגשתי. הבקבוק מתרוקן מהר, מהר מדי. אני
נהנה לראות את הבעת אי האמון על פני חבורות הצעירים המתגודדות
מתחת לביתי. אין הם מאמינים שהאיש החולף על פניהם מהר, ממושקף
וקרח, שתוי לחלוטין. בקבוק היין בידי נראה ככלי עבודה בידיו של
ברנש לא מיומן. אני הולך אל בית הקפה. מוגשת לי כוס מלאה. בעל
הבית מיודד עמי. איננו מרבים לשוחח. הוא חושש מפניי לא פחות
מאשר אני חושש מפניו, וזהו סוד החיבה שאנחנו רוחשים אחד לשני.

הנשים הצעירות היושבות בבית הקפה נוטות לשוחח עמי שיחות
מהירות, ריקות, חששניות. כמה דקות של שיחה מספיקות להן כדי
לזהות את שיניי. אין הן רוצות בי, אפילו לא לשיחה קלה. הן
צודקות. הן נזהרות בלי מיומנות מבעל החיים התוקפני שאני, חושי
הבריחה מתעוררים בהן בנקל.

כשאני מתכונן לשוב לישון, בשעה מאוחרת, אני עושה את דרכי
בהליכה מהירה ברחובות החשוכים, הריקים, של שכונת מגוריי.
לעתים, אני מטיל שתן או צואה באחת מפינות הרחוב. אני כורע
בפינה חשוכה, בשעת לילה בלתי נראית, ומוציא מתוכי את המעוכל
והמיותר בבת אחת, תוך רגעים ספורים. יש לי נקודות הטלה
מועדפות, בהן אני נהנה יותר מדרך כלל לשבת כך, ערום למחצה,
שתוי, הלום. אחת הנשים הזקנות המטיילת עם כלביה תדיר בלילה,
פוגשת בי כשאני רוכס את מכנסיי. אין היא מהירה מספיק. ראייתה
נחלשת, הכלבים מרחרחים את האוויר ואת השטח שכבשתי לעצמי בנחלתם
וגוררים אותה לעבר הנקודה בה סימנתי אני משהו, נחלת חיזור לא,
אולי סתם סימון שהות זמני. מחר, יוכל כלב אחר, במקומי, לסמן
בהפרשה את פינת הרחוב הלחה, המוחשכת.
הגברת הזקנה מדברת על מותה ללא פחד. אין לטעות, היא פוחדת
מהמוות פחד מצוי וכבוי ובכל זאת, כשהיא מדברת על מותה, איתי או
לעצמה, אין פחד בקולה. העולם המילולי שלה, המילים שהן היא,
אינן פוחדות מהמוות. זהו הישג נדיר כשלעצמו, בהתחשב בכך שרוב
הגברים והנשים שאני מכיר מדברים בפחד על כל עניין, אפילו עניין
שהוא ההפך מהמוות.
אני ממשיך ללכת לכיוון ביתי.

תוך כדי הליכה אני פוגש בצעיר המפגר הגר סמוך לביתי. דרך כלל
אין מרשים לו לשוטט בחוץ אחרי ארוחת הערב. כלב הפינצ'ר שלו
מחזיק אותו ברצועה מתוחה, דקה. הוא מרכיב משקפי שמש שחורים
רבועים ומחייך חיוך תוקפני זעיר. לגופו בגדים זעירים, מכנסיים
המגיעים לתחילת קרסוליו וחולצה החושפת את טבורו. ידו השמאלית
שמוטה לצד גופו, אוחזת ברצועה שבקצה הפינצ'ר המהלך בלי הפסק
סביב הצעיר וכורך את הרצועה מסביב לגופו. הצעיר מבין שכלבו
מקיף אותו, כולא אותו ברצועה ומתרגז. הוא מתקשה להיחלץ מן
הרצועה וכעבור כמה רגעים הוא מתחיל ליילל. הוא בועט בכלב
ועוצמת הבעיטה דוחקת את הכלב ואתו הרצועה כך שלמעשה הוא מפיל
את עצמו. הוא מצליח להשתחרר בשכיבה מהר יותר מאשר בעמידה. הוא
נעמד שוב על רגליו, מחזיק בכלב ברצועתו ומחייך אליי חיוך חד.
אני מחייך חזרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם מדברים על
"האיש מהלוגו של
במה חדשה" אבל
האם מישהו מכם
אי פעם שם לב
שזאת בעצם
אישה?


הבי סקסואלית
מתמודדת עם
רגשות


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/8/08 23:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם ענקית

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה