ריח הדם עולה ומפעפע לריח הכלום שבאוויר ומתמוסס עם העייפות.
האדישות שבחדרים, הרוק מתברבר, העיניים רוצות להסגר, המחשבות
המציפות, התהיות המוזרות, לילה אחד שפשוט יחזור הכל לקדמותו.

צחוק הגורל, צחוקו של אלוהים בתוך האוזן, מן תמונה ענקית
ומפחידה עם פה פעור שיניים, הצחוק שלה בתוך הפרצוף הכעוס,
דמעות תנין, דמעה במשקל חיים, לזרוע בדמעה ולקצור ברינה,
להרגיש ברגע אחד את משמעות המעשה ולרצות לפרוק אותו מהחזה לתוך
החושך המתמשך, לתוך הבטן המוצקה, לתוך הגעגוע הסמיך שבאוויר,
לילה אחד אני הבין הכל.

לבחור לברוח ולזרוק את עצמי לתוך בדידות חרישית ונוקבת, הרצון
להרוס את השלמות שגדלה בתוכי או שאני בתוכה, לפרוץ כל מערכת
שגרמה לי להרגיש יפה-לא-יפה, חזקה-לא-חזקה, בעלת
ביטחון-לא-ביטחון. הכעס עליה ועליו, חוסר הבנה והסיגריה שנכנסת
לפה - אז מה שזה לא חוקי, אם היה לי מהדק הייתי לוקחת סיכות
כסופות ומזירקה לעצמי לתוך האצבעות ומשיגה את אותה התוצאה.
להרוס את עצמי ולהחזיר לך ולך ולך.
שלילה אחד גם אתה תרגיש את זה.

הפחד המתחלחל של הסוף לתוך האמצע, לתוך השגרה, לתוך האין-ספור
מטלות הקטנות-גדולות כאחד שעוד לא נעשו. קבר אחים של הציפיה
לעזרה ולכוח הרצון שצבוע פתאום בצבע סגול כחול והציפורניים
שמקלידות בירוק והשמש באופן אירוני וג'מייקני בצהוב. רק הדם
ממשיך לזרום ולהשאיר אותי ערה לכל הפרצופים ולעוד כמה ימים,
כמה שבועות, כמה שנים טובות, זה לא אושר זה סתם דיכאון. הכיסוי
החטוב של הצרות בגוף של נערה יפה שלא נופלת כמו ניגוד לאופי
שלא תראו שהיא נשברת.

כבר לא יכולה לנשום, לא מצליחה לכתוב,
לילה אחד תבוא לי המוזה.