17:27 לפי השעון בתנור, 17:46 לפי השעון במיקרו, סבתא שלי מתה.
עכשיו 20:47 וסבתא שלי עדיין מתה. ומחר יהיה שוב 20:47 וסבתא
שלי עדיין תהיה מתה. וגם מחרתיים ויום אחרי זה וכל הזמן הזה
סבתא שלי תהיה מתה. עכשיו איך לעזאזל אני כותבת משהו אמיתי,
שלא תכננתי בראש, שלא אמרתי לעצמי תוך השתקות בכל הזמן הזה,
שידעתי שזה כבר הסוף ושאוטוטו סבתא שלי מתה. אלה רק שתי מילים
("סבתא מתה") והן נשמעות מרוחקות וציניות, אבל בשבילי הן לא.
ואנלא רוצה להצטדק או להישמע יפה אני פשוט רוצה להצליח לנסח
משהו להגיד עליה. שיישמע טוב. שיהיה קצר וקולע ואמין ומתאים
למשפחה שלנו. ואני לא יודעת מה ואני קצת אני אומללה. כי סבתא
שלי מתה ואני ממש אהבתי אותה ממש ממש ממש ממש. סבתא תמיד קנתה
לי כל מיני חוטים לתליונים, אפילו שהיא צחקה עליי שאני מתלבשת
כמו ליצן. ואת הספר הראשון של הארי פוטר ואת האחרון החדש לפני
כולם, ודיסק של אלאדין - בלי שאני אגיד יותר ממילה. והיא גם
אמיצה ואני כל כך מעריצה את הסבתא שלי ואני  לא יכולה להגיד
עליה שהיא "הייתה". ואולי קצת נפרדתי ממנה והיא ידעה שאני
חושבת ואוהבת אותה וחושבת שהיא סבתא מעולה ומדהימה והכי טובה
וחכמה ואמיצה בעולם אבל זה לא עוזר. כי יש עוד הרבה סיפורים
שהיא לא סיפרה לי והמון עצות שהיא בטח לא נתנה לי וכל מיני
דברים שאני בטח עוד אעשה וכל כך הייתי רוצה לספר לה עליהם.


מה כותבים מה כותבים מה כותבים מה כותבים מה כותבים מה
כותבים?

מה אני יכולה להגיד על סבתא שלי שיתאר עד כמה אני אוהבת אותה?
עד כמה אני מתגעגעת ועוד אתגעגע אליה? עד כמה אני מעריצה
אותה?
מעריצה בזכות המון דברים. בזכות זה שהיא כזאת אמיצה, שהיא שרדה
את המחנות והקימה משפחה והתמודדה עם הסרטן ואפילו אמרה לי
בעצמה ממש לפני כמה חודשים... שמי שמפחד מהמוות הוא פראייר
ושהיא לא פראיירית. סבתא שלי היא גם חכמה נורא, תמיד נתנה את
העצות הכי טובות ומתחשבות. תמיד במין דרך כזאת שנותת לי להרגיש
שזאת רק עצה, שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אף פעם לא בתור
הטפה. סבתא שלי היא הסבתא הכי יפה והכי טובה והכי מגניבה והכי
מעניינת ובאופן כללי היא הסבתא הכי מעולה בעולם. ואני כל כך
אוהבת אותה שקשה לי לתפוס שהיא איננה.
אני לא כל כך יודעת מה אומרים בהספדים. אף פעם קודם לא הייתי
בלוויה כי סבתא תמיד אמרה שבתי קברות (ובתי חולים) זה לא
מקומות בשביל ילדים.
אבל אם יש גן עדן, או אלוהים או חיים אחרי המוות או מוות של
צדיקים, אז אם אפשר שמי שאחראי על זה יידאג בבקשה שלסבתא שלי
יהיה שם טוב, כי ממש ממש מגיע לה.

לתפוס, לתפוס שהיא לא פה יותר.
לראות את סבא בוכה כל פעם מחדש, ולתפוס שהיא לא פה יותר.
לחייך לכל האנשים בלוויה ולא לתפוס איפה אני נמצאת ולראות אותם
לא תופסים איך זה שאני מחייכת.
לא לתפוס איך שהם זורקים אותה ככה לאדמה, לסובב את הראש של
אחותי הקטנה.
גועל נפש איך שהיהודים האלה קוברים את המתים שלהם.
לא לתפוס שזאת היא מתחת לסדין השחור המזוין הזה.
לא לתפוס ולא להסתכל, אבל כן להציץ, איך כל האנשים הזרים האלה
זורקים עליה אתים שלמים של חול.
לבכות את נשמתי ומייד אח"כ לחייך חיוך גדול לאישה הזרה החברה
הזאת של אמא שמציעה לי טישו מאחורה.
לא לתפוס שהיא לא פה, לא לתפוס שיום אחד כולנו נלך אחריה.
לא לתפוס שזה בסה"כ חול, מה שמחכה לה, לכולנו, בסוף. חול
מלוכלך מזוין ותולעים. וסדין שחור של הדתיים האלה נו, איך
קוראים להם... שכחתי.
לחזור הבייתה, ללכת כל יום אחרי בצפר לשבעה, לא להצליח
להירגע.
לצחוק, להסתחבק עם סבא בלי הפסקה. רק שלא יבכה, רק שלא יבכה,
רק שלא יבכה... הנה הוא בוכה. יופי. אז גם אני בוכה.
לספר כל הזמן בדיחות שחורות, להתנהג כאילו כלום לא קרה, אבל
להיות כולם ביחד, עצבניים, מותשים, אבל ביחד, חיים בסוג של
הקלה.
לא לתפוס שזאת סבתא שלי שמתה. לא לתפוס שאת החודשים האחרונים
של החיים שלה היא בילתה כמו צמח במיטה.
כל הזמן לרצות לשכוח איך היא גססה.
ולבכות עוד.
בכי שלא יחזיר אותה.





11.2.08