הכל מתערבב לי, מטושטש ולא ברור, כמו חדות של סכין בתולה.
כל הצבעים מסביבי מתמזגים למשהו מטאפיזי לא מוגדר
זה כמו חלום שלא מתעוררים ממנו עדיין.

טיילתי ברחובות חשוכים ומוכרים, הכל היה נראה אחרת .
אומרים שזה היום הכי סוער בשנה והלכתי ברגל (אפילו שהיה לי כסף
למונית).
כל צעד הרגיש כמו נצח ומישהו שאל אותי ממה אני בורחת.
כמה מכוניות צפרו לי בחיוך זדוני של סוף יום, נגעלתי. רציתי
שמישהו זר יאנוס אותי כדי להצדיק את הסבל עד הסוף, כדי לא
להרגיש אינפנטילית. התפללתי שברק יכה לי בגב לאורך כל עמוד
השידרה, אבל לא הייתי מסוגלת לעצור ולחשוב שניה על משהו אחר
מלבד הדבר היחיד שלא הייתי מסוגלת לחשוב עליו.

זה השתחזר בתוכי כמו סרט שמעבירים אחורה בלופים, כל מילה
ותנועה הדהדה בתוכי כמו מנטרה במקצב אחיד.
הייתי קפואה כמו מומיה אכולת תולעים, אני חשבתי שזה יישאר רק
משחק בפנטזיה.
לא רציתי כל כך קרוב, את מה שקירבתי יותר מכל.

ואיך בורחים מאשמה עצמית
על שכפו עליי בכוח אהבה הדדית?

ועכשיו אני לא יודעת אם זה גשם הזלעפות שהחזאים הבטיחו,
או שהדמעות שלי שוטפות עיר שלמה.

מדברת לעצמי את כל מה ששתקתי קודם, הוא אמר שזה החטא הכי נכון
שקיים, שיהיה בסדר, כלום לא קרה,
ואני האמנתי כמו בובת כרוב חסרת מוח.

כל שניה כמו אלפי גילגולים, ורציתי שזה יימשך שעות או ייגמר
מיד
רק לא כמו עכשיו.

ואיך החיים ממשיכים אחרי זה?

הכל מתבשל בתוכי כמו שוקולד מריר, רותח ומבעבע בתוך הורידים
שלי,
במורד כל איברי הגוף, וזה כלכך שורף ומציק ונעים כמו פרחים
בנשמה או כמו שדה שלם של קוצים.

אני לא יודעת אם אני מפחדת שזה ייקרה שוב ואני ארצה למות
או שאני מפחדת שזה לא יקרה עוד אף פעם ואני ארצה למות.

אני פשוט אלך לישון ואחכה למחר עד שכל התמונה המעורבבת שלי
תתבהר לצבעים חדים ונפרדים,  
אני אתעורר בבוקר ואגלה שהסיוט הזה היה מאוד מוחשי יחסית
לחלום.

1:21 בלילה
יום שלישי, 29.1.07
אין לי כוח, הלוואי שהכל ייגמר.