פרולוג:
מצאתי את עצמי עומד עם בוקסר של חזרזירונים וגופיה לבנה על חצי
שטיח חצי מגבת מטר מהאמבטיה, מסתכל למטה באומללות חסרת ישע
ורואה שיש על ציפורני ברגל הימנית לק בצורת הסמל של הפועל ת"א
ומולי רצפה קפואה שמפרידה ביני לבין מקלחת חמה... מסתכל על
עצמי ומבין שאני מסתכל על עצמי. אז יש גם אני ויש גם עצמי.
ושזו רק רצפה קרה...

לפני שידעתי שהיא טסה הייתי בקטע של מיץ גזר

אחרי שהיא טסה, קצת אחרי קצת לפני ונישן בהווה. דווקא באותו
היום ראיתי שלוש אקסיות שלי ושלוש מאהבות מהעבר. ניגשתי ללאקי
להוציא סיגריה ועצרתי את עצמי, "לא, לא לעשן". אז יצאתי מהפאב
מהורהר. מתרחק מהאש, רק אתמול היא סיפרה לי שהיא חלמה שאני
ותמצית וניל חזרנו. ופתאום אני רואה את תמצית וניל אחרי
חודשים. אז העדפתי לנסוע הביתה, לאכול, להביא ביד וללכת לישון
מוקדם. בעודי נוסע בכביש לפתע אני רואה זקנה שמלטפת חתול שיושב
על פח זבל ירוק גדול, מלא בזבל שעדנה השכנה זרקה מהמסיבת
יומולדת של רן הבן שלה, הוא אלרגי לבשר לכן היו דגים. האישה
גרמה לי תחושת שלמות ושלווה לאחר המתח שהיה בפאב. כנראה שהכל
קורה בדיוק כמו שאמור לקרות.

לפני שהיא טסה, לא מזמן, לפני איזה שתיים שלוש ירחים שלמים
ישבנו על הבאר, אני וברנר. שתיתי ארק, הרגשתי איך החום עם
הקירור העדין של האניס זורם לי בדם מחמם אותי. לגמתי מהבירה
הרגעתי את הגרון. זה הערב הגדול. ההתערבות יוצאת לפועל.
ההתערבות שלי ושל ברנר. הכנתי לו תפריט אלכוהול קשה, שבסופו של
הערב הוא חייב להיות שיכור, ואם כן הוא משלם על הערב, אם לא אז
אני. הלכתי על בטוח התייעצתי עם כמה אלכוהוליסטים מקומיים.
שמעתי כמה תגובות על התפריט, כמו "רשימת שינדלר" או "אני לא
מוכן להרוג אותו בפאב שלי", "הוא לא יגיע אפילו לחצי". לאט,
לאט הרגשתי שאני מבושם.
מולנו ישבו שתי בחורות בלונדינית וברונטית ברנר הסביר והדגים
את "שיטת העיניים שלו" שלב, שלב כמו בספר. תחילה לתפוס קשר עין
ולראות אם זה חוזר על עצמו, אז לעשות פרצוף, לראות את התגובה
שלה, אם התגובה שלה חיובית כלפי הפרצוף מכאן הכל כבר
פוליטיקה.
עוד שוט, זה זורם ומעוות אותך.
"שווה המלצרית" ברנר לא הוריד ממנה את העיניים. "קוראים לה
שמנת" אמרתי. ברנר צחק "שמנת? כמו המוצר?" וצחק שוב. הנהנתי
בחיוב ולגמתי מהבירה הכהה. הדלקתי סיגריה, סלסלתי את העשן
ויצרתי קשר עין עם הבלונדינית ממול. קמתי והלכתי לשירותים,
בדרך עברתי לידה הסתכלנו אחד על השני והמשכתי. ככל שהתקרבתי
הרגשתי אותו לוחץ יותר, הגעתי. הרגשתי איך אני מוציא ליטר גינס
מתוכי. איפרתי לתוך האסלה, לפחות סוג של אסלה, אסלה של גברים
שתלויה על הקיר. ראיתי בפנים כמה בדלים ואפר. תהיתי מי מנקה את
זה בסוף הלילה. סגרתי את החגורה וחזרתי למקומי. אודם העבירה יד
על המותן שלי בתנועה של סליחה רגע אני צריכה לעבור אבל גם לגעת
בך כי אני רוצה בסוף הערב להכניס איתך למיטה. התיישבתי, ראיתי
שמונח עוד שוט, לחיים, הרגשתי שוב את האניס בדם, לגמתי מהבירה,
עלה לי קצת, לקחתי שאחטה ונרגע.
בחנתי את ברנר מה שלומו עם התפריט שהכנתי לו. הוא מסתדר איתו
מצוין, התחלתי לחשוב על הפסד, "יאללה אתה לא עומד בקצב, שתה את
המשקה הבא" דרבנתי אותו, הוא שתה אותו. בינתיים אני כבר לא ממש
צלול. עוד בירה, עוד אניס. קמתי להשתין שוב, הפעם בחוץ, קצת
אוויר. נשענתי על העץ והתחלתי לשפוך בירה. ובזמן שאני מרוכז
בזרם אני שומע מאחורי "תראו, תראו מי פה..." הסתובבתי וראיתי
את סוכר, ידידתי לימים עברו הלא ממש רחוקים, נו מה התרחקנו קצת
כשהיה תקל בינה ובין חבר שלה והוא חשב שהיא ואני לא בדיוק
ידידים. קצת פלרטוטים האמת, לא יותר מזה. "באת לנער לי אותו
סוכר?" שאלתי מחויך. סיימתי. הסתובבתי וניגשתי אליה, מאחוריה
עמדה מישהי יפיפה עם חיוך, חיוך. הרגשתי את האניס במוח,
מצמצתי. חיבקתי את סוכר. "למה את לא מספרת לי שיש לך חברות
כאלה יפות?" מה אמרתי הרגע חשבתי, ערס קטן. "זאת ענבל, זוכר
שאמרתי לך שחלמתי שנולד לך ולחברה שלי תינוק?" היא שאלה אמרה.
"נו..." אמרתי למרות שלא זכרתי. "אז זאת היא, ענבל, הייתי
חייבת להראות לה מי אתה". חייכתי לענבל. היא הזכירה לי שמנת
מתוקה.
ישבתי איתן קצת בשולחן, שותה עוד חצי. "אז רגע ענבל, איך נקרא
לילדה?" לגמתי מהבירה. "מי אמר שהיא תהיה ילדה?" תקפה בידידות.
"מה זאת אומרת, אני אמרתי". הדלקתי סיגריה. "ואם אני רוצה
ילד?" היא הדליקה סיגריה. "נקרא לה גרגירי וניל..." חיכיתי
להסכמה. דיברנו גם על איטליה, היא רוצה צרפת, סיכמנו גם וגם.
רמת הגולן בסוף הקריירה, היא לא מוכנה לחלוב עיזות אבל אין לה
בעיה לסדר את הבית, אני מנגן וכותב אבל יודע לשיר, היא יודעת
לשיר. נגמרה לי הבירה והסיגריה. "אני הולך לחדש לי את הבירה
אהובתי" חייכתי. "אל תזוזי..". התרוממתי בקושי מתחיל ללכת
לכיוון הבאר, מרוצה מהמשחק שלי. ליד הבאר נעצרה ליידי שמנת,
מתקשה לחייך בפרצוף האצילי שלה. "מה הוא כבר שיכור הבחור
תגידי? מדובר בהרבה כסף". שאלתי בקושי מנסה לשבור את הקרח.
"בערך, הוא גם הלשין עלייך" היא נצמדה לאזן שלי. "הוא אמר
שאמרת שאני יפה" היא לחשה. ניסיתי להיזכר מתי ולא הלך לי.
"נכון, את באמת יפה". "אז למה לא באת ואמרת לי את זה?" התקילה.
"כי...כי... כי אני ביישן קצת." ניסיתי. "חבל, אולי אתה מפסיד"
היא נצמדה אלי. "אני מפסיד?" שאלתי. היא הלכה צעד לאחור, הנהנה
בחיוב וחזרה לעבודה. ראיתי איך הטוסיק הולך ממני והרגשתי את
האניס מסתובב לי בגוף. התיישבתי על הבאר ליד ברנר, קיבלתי בירה
נוספת. "מה זה היה אמור להביע אתה מוכן להגיד לי?" לגמתי
מהבירה החדשה, הדלקתי סיגריה. "תגיד תודה, יש לך זיון להערב.."
הוא צדק. חייכתי, הוא חייך. "תהיה כבר שיכור כוס עמק!" קמתי
וחזרתי לענבל. המשכתי במגמת הפלרטוטים והפוליטיקה, הסולת
והניקוטין. לענבל יש חיוך מדהים, ילדותי קצת, עיניים חומות
וזוהרות.
הן הזמינו חשבון והחלו ללכת. יצאתי להיפרד משני, "שמור על קשר
הא?!" היא עשתה לי עם האצבע, הבטחתי. ענבל נעצרה עם האוטו ליד
סוכר. התקרבתי לחלון ואליה "התכוונתי לכל מילה ענבל" חייכתי.
"נדבר כשלא תהיה שיכור" היא עצמה עיניה והנהנה. הסתובבתי לקחתי
שאחטה, מחויך. נכנסתי פנימה.
חיכיתי על הבאר עד סוף הערב, עד ששמנת תסיים לעבוד.

לפני שידעתי שיעניין אותי שהיא טסה הייתה שמנת. ישבנו עם
הזריחה בקיבוץ נשענים על מוסך שעוד מעט יפתח. מפטפטים. למה
בכנר הכניס אותי התחלתי להבין. ישבה מולי נערה, שחושבת שהיא
אצילה בת מלכים מאנגליה. פלצנית. וממש לא כזאת שאני אגיד מחר
לברר "בואי היה טוב אחי...".
אחרי יומיים היא התקשרה אלי, והציעה לי ללכת הערב לנחל חדרה עם
בקבוק יין. גרבצתי, מה היא דפוקה הא חשבתי לעצמי. "טוב
שיהיה...". אמרתי.
בנחל ישבנו אני, היא והבקבוק. התנשקנו. "חשבתי שתהיה ג'נטלמן
ותחכה שאני אנשק ראשונה כשאהיה מוכנה". לא היה לי מה להגיד.
חזרנו לאוטו, "למה אתה לא מציע לי את החולצה שלך? קר לי." היא
שאלה. "את יכולה לבקש" אמרתי. "לא, אתה צריך לשים לב שקר לי"
לא היה לי מה להגיד, "בן זונה בכנר" אולי?
היינו מחוץ לבית שלה באוטו, התחלנו להתחרמן, "אני רוצה שנגדיר
דברים" היא אמרה. נסעתי הביתה לחוץ. קבעתי איתה לסרט שבוע הבא.
שם לא נוכל לדבר לפחות.
בינתיים התקשרתי לסוכר, הבטחתי הרי. "מה את עושה שבוע הבא?"
שאלתי. "הופעה של יוני בלוך, אולי תבוא? ענבל תהיה שם" שכנעה
אותי "תזמיני גם לי כרטיס" יוני בלוך הוא בסדר.
הגיע יום חמישי, ההופעה של יוני, לא היה מרשים ולא היה מאכזב,
הרגשתי משהו מענבל, משהו בה משך אותי, הקלילות שלה אולי.
"נלך לפוטש?" שאלתי, "יאללה" ענבל אמרה ואז קיבלנו גם הסכמתם
של סוכר ואבקת סוכר.

כשהיא חזרה, התחתנו ועשינו שני ילדים.

לפני שהיא טסה, כבר חתכתי מענייני הגזר, הייתי בקטע של
קינוחים.

שבועיים אחרי שהיא טסה סידרתי את המגירה שאף פעם לא מסתדרת,
בערך כמו כיו"ש. ראיתי תמונת פספורט ישנה מאד של תמצית וניל,
חייכתי נזכר בכמה רגעים מהעבר, חורף. נזכרתי שראיתי אותה לפני
שבועיים היה מתח קר, כאילו אנחנו לא מכירים בכלל, קרירות כאילו
לא איבדנו את הבתולים, בכינו, שמחנו, אהבנו, פגענו, הכנו אוכל
וגלגלנו ביחד, הכל ביחד. בהיתי בתמונה וזו הייתה תמצית וניל של
פעם, הרגשתי כאילו היא חלק מהעבר שלי, מוזר זאת תמונה. ושראיתי
אותה הרגשתי, טוב לא הרגשתי, היא הייתה פשוט זר מוחלט. אז
נשכבתי במיטה שמעתי ג'וני שועלי, הזכיר לי חורפים. כמו החורף
הזה, איך אני אהיה לבד החורף הזה. שלחתי לענבל הודעה, כמה שאני
מרגיש ביחיד למרות שאנחנו פיזית לא ביחד, כמה שאני אוהב אותה.
רציתי רק לשמוע שהיא אוהבת אותי. היא שאלה אם הכל בסדר איתי.
אז הלכתי לשתות מיץ גזר דרך האמייל.

לפני שידעתי בכלל שהיא טסה. במשך איזה שבוע הסתובבו לי בראש
שמנת וענבל, מה איך אחד ועוד אחד. במקום סרט היה ענבל, ושמנת
הפכה לחמוצה.
"ענבל אני באמת מתכוון להכל, אבל גם ככה את לא רוצה אז זה לא
חשוב" המשכתי עם המשחקים, הפוליטיקה, אבל עם כנות מסוימת. "אתה
דווקא טועה" היא אמרה ולא הסתכלה עלי. שמעתי מה שהכי הייתי
רוצה לשמוע. בסוף הערב היא הלכה אחרי שנתנה לי נשיקה קטנה
וזריזה. וידעתי שצריך להיזהר, כי השמנת החמה יכולה להפוך את
מרקם הביצה לחביתה. אז נזהרתי. גמרתי עם שמנת.

לפני שהיא טסה, היינו אצלה ערב אחד, גם בת דודה שלה קרם
בוואריה הייתה שם. היה לנו וויכוח לא זוכר על מה. הרגשתי כובד
באזור החזה, לא יכולתי יותר לשאת את זה, נכנעתי, קיבלתי,
אהבתי, הרגשתי שלווה. בואי נהיה רק כנים. דיברנו על הכל. היא
סיפרה כמה קשה לה להגיד לי שהיא אוהבת אותי. שהיא אף פעם לא
אמרה את זה. והיא מפחדת. התקרבנו, נפתחנו, גם רוחנית. פתרנו
הכל. כל ריבון שצץ נפתר בין רגע בשלווה והבנה. בלי דחף להיות
צודק כמו שהיה מורגש אצלה מאד בהתחלה. בלי להרים את הקול כי
היא מרגישה יותר צודקת. הכל כל-כך אמיתי. הכל קורה כל שניה, כל
הווה, כל רגע. אני אוהב אותה.  למחרת שכבנו, זו הייתה הפעם
הראשונה שלה. היא בכתה אחרי זה. ואני, אני הבנתי. היא לא בכתה
מכאב, לא בכתה מחרטה. אני ידעתי. אני הבנתי. זה, זה.

כשהיא חזרה היא ספירה לי שהיא פעם אחת הייתה ממש מסטולה ורק
התחרמנה עם מישהו ושהיא ממש מצטערת ושזו הייתה טעות. אז
נפרדנו.

אחרי שהיא טסה התחלתי להתגעגע לטעם של מיץ הגזר אבל ידעתי
בתוכי שגלידה זה כמו קרמבו בעסק הזה.

אחרי שהיא טסה, לא הרבה יום יומיים, ישבתי באוסטרליה בהיתי
בכוכבים, ישבו איתנו טוני המלאך וטוני השטן. היא פיסקה רגליים
וטוני והשטן דקר אותי עם הקלשון. טוני מלאך חיבק לי את הלב,
חייכתי חיוך מאוהב. היא הורידה חולצה, טוני מלאך התעופף לי מול
העיניים, טוני שטן נעץ בו את הקלשון והתחיל מקפץ על שדיה הופ
משד לשד והם רוטטים בהילוך איטי. הם נעצו בי מבט, הרגשתי כמו
בסרט התלת מימדי, נפלתי אחורה, קמתי. אוסטרליה הציעה לי את כל
ניו זילנד. טוני שטן לחש לי באוזן "תיקח את זה, תיקח, אל תהיה
הומו, תיקח! מה יגידו החברה אחר כך הא?". טוני מלאך לחש מהצד
השני "עשית את זה לתמצית וניל והצטערת, אל תעשה את זה שוב, אתה
אוהב אותה, סוף סוף יחסים בוגרים, אמיתיים, חמים וכנים..."
התחלתי נזכר בחיבוק הקצפתי שלה. אוסטרליה ליקקה את השפתיים,
תפסה סיגריה בין השפתיים השמנות, הפילטר נמרח בצבע שני, היא
הוציאה מצית. המצית נפלה מתחת לכסא שלי, בהינו אחד בשני, היא
התחילה כורעת לכיוון המצית כשהראש שלה מתקרב לבין רגליי. הילוך
איטי, מבט שמאלה, טוני שטן עומד עם הלשון בחוץ מזיל ריר מביא
ביד. מבט ימינה, טוני מלאך מסתכל אל תוך עיניי במבט אדיש
ומיואש, מרים ידיו בכניעה ואומר "וואלה גם אני הייתי מזיין
אותה". אז קמתי והלכתי. גזר שמזר.

לפני שידעתי בכלל שהיא טסה, לא תיארתי לעצמי שבשלב הזה של
החיים אני ימצא את האחת, את אותה אחת שהיא האחת. אני, רווק
מוזנח שמסריח מארק ונובלס, שמתעורר במיטות זרות כאהבה שקרית.
איך בין רגע, כמה מוצרים. התגלגלו ככה. ממש כמו הצב שטייל
במדבר וריחם על עצמו, היה ממורמר, איך הגיע למדבר? צב בכלל
אמור להיות קרוב למים. הצב מצא מפה. המפה הובילה אותו אל תוך
מערה חשוכה, במערה הוא נלחם באגוטרולים, וניצח את
המחשבותיתנים, הוא נכנע לסיפוקרדילים, והחליט לקבל את
הרגשותינים. בסוף הוא הגיע למקום מואר מאד. גן עדן לצבים. ושם
הוא חיי את שארית חייו מאושר ושם הוא מת שליו.
מאוחר יותר באותו היום היה זאב אפור שטייל במדבר וגם היה
ממורמר על החום היוקד, התגעגע לשלגים, רק ציפה וציפה ואמר
שיהיה טוב כשיגיע לשלגים. הזאב הלך עד שנתקל בצב הפוך, מת. עם
חיוך ואור שזורחים ממנו. ולידו מפה. הזאב האפור לקח את המפה
שהובילה אותו להר גבוה מאד שם הוא נאלץ להתמודד בפחדים איומים,
לקבל את אובדן חברו הטוב שהכיר בדרך, דוב הקוטב. הוא נלחם
בציפיפיניקסים וגם כן באגוטרולים. עד שהגיע להר מושלג מלא
ארנבות וזאבות יפות. שם חיי באושר את שארית חייו ומת שליו
ומואר.
כעבור כמה שנים אבא שלי הביא לי את המפה הזאת. מפה גם כן, כולה
משפט. כתוב על הנייר "פה ועכשיו".


לפני שהיא טסה, תוך שבוע הקשר ביני לבין ענבל הפך לקבוע יותר
ורציני יותר, כל יום בילינו, כל ערב נרדמנו. הקשר התחיל בצורה
ילדותית, התנשאנו אחד על השני, ולא היה הכי בריא. זה החזיר
אותי שנתיים אחורה לקשר שלי עם תמצית וניל. ידעתי שאסור לי
להיכנס לזה וכמה שאני לא אהיה מאושר, התרחקתי ותכננתי לברוח
כרגיל. עמדתי בתוך החדר ארונות שלי מהורהר, יודע מה צריך
לעשות. רואה שמונח לי על השידה מתכון, החלטתי שבמקום לברוח אני
אכין אותו. הכל השתנה בין רגע, לפעמים חזר, והיה שונה, קניתי
מוצרים, חלקם היה צריך להחליף, המתכון לא תמיד הלך לי, אבל
הייתה ענבל שתעזור לי. לאט,  לאט דווקא מהר, מהר הכנו את
המתכון. התאהבתי בה. ניגשתי אל הכל בצורה בוגרת יותר מאשר עם
תמצית וניל. כל לילה נרדמנו מחובקים והתעוררנו מחובקים, במשך
שלושה חודשים. כל בעיה, ריב או וויכוח שהתעורר מהר מאד נרגע
ומיד בהבנה פתרונות להכל מצאנו כמו שכבר אמרתי, הקשר כל כך
בריא, אני לא מפסיק לחשוב עליה, אני מתגעגע אליה, אני אוהב
אותה.
תמיד כל כך נלחצתי מהכל, ועכשיו, אין לי בעיה לדבר על חיים
משותפים. אני רואה אותי איתה. היא הופכת לאט, לאט להכל. אין
יותר אמיתי מזה, אין יותר כנות מזה, אין יותר סלחנות, חום
ואהבה מזה. אין יותר מושלם מזה. אני שלו ומאושר כל היום.
שכבנו, הייתי הראשון שלה, כשירדו לה דמעות לא מעצב ולא מכאב,
אז באמת הבנתי. ככל שהזמן עבר הכל רק השתפר.
ענבל נכנסה לחדר, והסתכלה עלי מחויכת. שכבתי בתוך הפוך, מהר
מאד היא התחפרה בי. ליטפתי את עור פניה, מסתכל בשלווה בעיניה
האוהבות, האמיתיות, מלאות החמלה, נישקתי אותי ברכות, היא
הוסיפה מעט לשון והעבירה יד על גבי. עברה בי צמרמורות. כל
התנועות שלנו התחזקו מעט, הפכו ליותר חדות. הדופק עלה. כשהיא
נוגעת בי אני מרגיש כאילו אנחנו בכלל לא פה עכשיו. כשהיא נהנית
אני נהנה. אני מנשק כל נקודה בגוף שלה ומקשיב ולתגובות גופה.
אני מניח את הראש שלי ליד שלה ומרגיש את נשיפותיה מחמם את
עורי. אני מתרומם מעט ומסתכל עליה, היא בוכה קצת. אני מחייך,
היא מחייכת. "אני אוהבת אותך" אני נושמת חזק ומחבקת אותי חזק
יותר. כל מילה, כל נגיעה, כל דבר שלה כל כך חזק שאני מרגיש
אותו בכל הגוף. אנחנו הופכים טיפה אגרסיביים יותר. ואז כשהראש
שלה נשען לאחור בגניחה קלה, הרגשתי את הגוף שלה מכווץ ואז
רפוי, הבנתי שהיא גמרה. היא הסדירה את נשימתה. בזמן שאנחנו על
הצד ואני מנשק אותה נשיקות קטנות. "גם אני אותך" אמרתי לה, היא
חייכה. שמה את ראשה בין צווארי וכתפי ועטפה אותי עם הרגל שלה.
נרדמנו מחובקים, "כמו פאזל" לחשתי. היא חייכה חצי ישנה. אני
באמת אוהב אותה חשבתי לעצמי, ונרדמתי.
ואז בבוקר היא טסה.




סוף.





אפילוג:
אני יושב על האסלה, רגלי הימנית על מגבת שצמודה לאמבטיה ורגלי
השמאלית על הרצפה. אי אפשר לחרבן ככה. אין לי תשובה. אינטימי.
אני מזיז את המגבת ומחרבן בשקט. ולפתע מבין. כל הדברים בחיינו
הם בעצם מתכון לתוצר סופי שהוא העכשיו. ממש כמו קרם ברולה.