פעם פגשתי מישהו. הוא היה גבוה והייתה לו חליפה שחורה, וחצי
סיגריה ביד. זה היה לילה באוגוסט. הוא עבר ותקע בי מבט, מבט
מלא חמלה, זרק לי שקל, והמשיך ללכת. וכל מה שיכולתי לעשות זה
לבהות בשקל הזה, בגוש מתכת הזה. ואחרי שהאיש הזה יצא מתחום
הראייה שלי, צעקתי. צעקתי את הנשמה שלי החוצה, והיה הד
מטורף... ופתאום דממה... ואף-אחד לא ענה. וכל מה שיכולתי
להרגיש זה רק כמה אני עלוב... בתוך הלילה הזה, וכל הרחובות
ריקים, מתחת למאות כוכבים... ואני כל-כל לבד... שמישהו ישמע
אותי! שמישהו ישמע כבר את הצעקה שלי... וכל יום עוברים כאן
אנשים וזורקים לי כמה שקלים או חתיכת לחם... אני לא רוצה את
החמלה שלכם! לא רוצה את הרחמים שלכם! אני לא רוצה את הדגים
שלכם, אני רוצה חכות! אני לא רוצה להיות אתם, רק להיות שווה
לכם! אני רק רוצה לחיות...
ואני עדיין לבד, מתחת לשמיים... ואוגוסט כבר עבר, והנה הגיע
דצמבר, למרות שכבר קשה לעקוב... ורוח קרה חודרת לי מבעד
לבגדים, ולא נשארה כבר סיבה לחיות... מתחת לשמיים... הכל
מטשטש... אין כבר סיבה... וכל מה שעוד אפשר לשמוע... מתחת
לשמיים... זה את אותה רוח מקפיאה... נושאת איתה אלפי זעקות!!!
ואף-אחד לא שומע... כי כל אחד לבד... קטן... אין סיבה לחיות...
מתחת לשמיים. |