הסיפור הבא שאתם עומדים לקרוא היה יכול לשנות את פני המוזיקה
שאתה מכירים היום.
הסיפור הבא שאתם עומדים לקרוא מתאר מצב שלו הוא היה מתרחש, לא
הייתם מי שאתם עכשיו.
תוכניות, ספרים, סרטים, שירים, ערבי מחווה, ציטוטים על קירות
ושולחנות לימודים בתיכון, הרבה זעם, כסף ודמעות... כלום. הכל
היה נמחק ברגע ומוחלף במשהו אחר, אם רק  הסיפור הבא שאתם
עומדים לקרוא באמת היה מתרחש...

השנה היא 1991. עולם הרוק מזמן לא געש ככה.
הפיקסיז, שדאגו לחרוך את האוזניים של צעירי ארה"ב בשנים
האחרונות, שיחררו את Trompe Le Monde המאכזב, וכאילו סימנו שהם
יורדים מכס המלוכה ונתנו את אות הפתיחה לתחרות היוקרתית
ביותר.
בזה אחר זה צצו להם אלבומים כמו פטריות אחרי הגשם:
פרל ג'ם היו הראשונים וירקו לאנשים את Ten לפנים.
מטאליקה, להקת האלכוהוליסטים הקליפורנית ששרדה את הטרגדיה של
מות באסיסטה המוכשר בהצלחה, שיחררה את אלבומה השחור.
גאנז אנד רוזס, להקה שכבר הייתה אחרי פריצת הדרך הגדולה שלה,
פקדה על ההמון להשתמש באשליה שלהם. פעמיים.
נירוונה, להקה שעד אז הייתה ידועה רק ברחבי סיאטל שהייתה
רדופה בנערים עם חולצות פלאנל וג'ינסים קרועים, שיחררה את
צעקותיו של הסולן בעל פני
ה"אני-נראה-כמו-מלאך-אבל-בפנים-אני-ילד-רע" שלה עוד באותו
החודש.
הקהל נקרע. כ"כ הרבה אלבומי מופת בבת אחת. זה לא היה טבעי.

במרתף לא כ"כ קודר באחד מפרברי עיר המלאכים, הלא היא
לוס-אנג'לס, ישבו שאול הדסון, הלא הוא סלאש, והגיטריסט האחר של
גאנז אנד רוזס , הלא הוא הגיטריסט האחר של גאנז אנד רוזס
שאף-אחד - אולי חוץ מההורים שלו, אולי - אינו יודע את שמו
האמיתי.
הפנים שלהם לא היו שקטות. יותר מידי מחשבות חרשו קמטים בפניו
של הגיטריסט האחר.
שאול הדסון נשם עוד סיגריה לתוך ריאותיו, ואז שיחרר מבעד לעשן
"אתה יודע שאנחנו צריכים לעשות את זה" לעבר חברו.
השקט שהידהר בחדר הוכיח שהם באמת היו צריכים לעשות את זה.
מהצוהר הקטן בחדר חדרו צלילי הגיטרה של דייב נבארו שנוגנו
במועדון קטן לידם.
"וידאת שהוא מגיע, נכון?" שאל הדסון את חברו האלמוני, וקיבל
הנהון חד-משמעי כתגובה.

המוח היהודי לא איכזב גם הפעם.
מחשבותיו הקרות כקרח של סלאש לא הותירו הרבה מקום לשגיאות. דבר
כזה קורה פעם בעשרים וחמש שנה, הראשון שיבין את זה יזכה
בתהילה. לא היה שום מרווח לטעות.
אקסל רוז עמד להגיע למרתף בעוד מספר דקות ועל שני הגיטריסטים
היה להודיע לו שהוא צריך למות.

כעבור שלושים ושתיים דקות שקטות, ושבע סיגריות שמצאו דרכן לתוך
המאפרה שישבה על השולחן, נכנס למרתף אקסל רוז.
"היי גאייז!" חייך אקסל לעבר שני חבריו.
"היי מן" קם לעברו סלאש ולחץ את ידו בצורה לא-הומואית בעליל.
"היי" רטן לעברו חסר-השם.
"אז מה קורה?  הכל דבש?" התעניין אקסל
"סיים אולד סיים אולד" סיכם ההוא שהוא לא סלאש את המצב.
"וואו, הייתי עכשיו במועדון ליד והלהקה הזו ג'יינז אדיק-"
"אקסל, לא עכשיו. אנחנו צריכים לדבר" קטע סלאש את דבריו של
סולן הלהקה.
"בטח שאול"
"סלאש" תיקן אותו סלאש.
"נכון, סלאש. אני תמיד שוכח"
"אני לא מבין למה אתה שוכח כל הזמן!"
"כי... לא יודע, זה בורח לי"
"אה, אבל את המילים המחורבנות של Civil war אתה לא שוכח!"
"מה הקשר?"
"הקשר הוא שזה שיר באורך הגלות ואתה זוכר כל מילה בו, אבל את
השם שלי אתה לא יכול לזכור?"
"אני זוכר. קוראים לך שאול"
"כבר אמרתי לך מיליון פעמים: סלאש. סלאש. מה כ"כ קשה לך?"
"זה..."
"מה?"
"זה..."
"נו!"
"זה... קצת דבילי"
"סליחה?"
"נו, אתה יודע... סלאש. זה לא עוצמתי כזה. יכולת באותה מידה
לקרוא לעצמך Shift"
"אה, סליחה מר Oral sex!"
"מה, אתה מקנא בי שיש לי שם יותר מגניב משלך?"
"השם שלי הרבה יותר שווה משלך!" קם לעברו סלאש
"גאייז גאייז! תפסיקו. לא באנו לפה להשוות למי יש שם יותר
טוב!" קטע אותם הגיטריסט שלא יכול היה בכלל לקחת צד בויכוח.
סלאש התיישב בחזרה על הכיסא המתקפל ושלף את חפיסת הסיגריות
מהכיס. הוא הוציא שתי סיגריות, הכניס את שתיהן לפה, הצית אותן
ואז הגיש אחת מהן לכיוונו של יריבו.
אקסל דחה את המחווה בתנועת ביטול ואמר "אתה יודע שאני לא מעשן
כבר"
"היי, החיים קצרים" טען לעברו שאול, ונתקל באותה תנועת יד
מבטלת.
"טוב נו" הניח הדסון את הסיגריה בתוך המאפרה, עדיין בוערת.
"אז... למה אני פה?" תהה אקסל וניסה להביט לתוך עיניי שותפיו
ללהקה אך הן חמקו ממנו.
"תגיד, מי היא לדעתך הלהקה הכי טובה בעולם אי-פעם?"
"הג'קסון פייב" שלף אקסל בלי למצמץ.
"אל תהיה הומו" גיחך לעברו סלאש.
"סליחה שאני לא עומד בקריטריונים שלך, שאול.  אולי תוכל להאיר
את עיניי?"
"זה לא עניין של קריטריונים. זה מדע פשוט. לד זפלין לוקחים
את התואר בלי ספק"
"לד זפלין? אבל תמיד הייתי בטוח שאתה אוהב את פינק פלויד"
"אני באמת אוהב את פינק פלויד, אבל הם לא הלהקה הכי טובה
בעולם אי-פעם"
"אבל, אתה בעצמך אמרת לי שבחיים לא הייתה להקה שהוציאה מספר
כזה מטורף של אלבומים מעולים אחד אחרי השני, להקה שרכבה על גל
ההצלחה של עצמה מבלי להחמיץ תו, שהמציאה את עצמה מחדש בכל
אלבום"
"זה נכון, הם לוקחים את לד זפלין בסיבוב, אבל הם לא עונים
לתואר של הלהקה הכי טובה בעולם"
"אני מבולבל, שאול"
"בוודאי שאתה מבולבל, אחרת לא היית ממשיך לקרוא לי ככה. בוא
אני אסביר לך"
בחדר השתוררה דממה בעוד סלאש לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה שלו.
"אני אפתח בשאלה" התחיל הדסון את נאומו "מה משותף לג'ימי
הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, מייק בראנט וג'ון בונהם?"
"השם של כולם מתחיל ב-J?"
"איך, יא חתיכת טומטום, השם של מייק בראנט אמור להתחיל
ב-J???" הרעים עליו סלאש את קולו
"לא יודע, חשבתי שבגלל שהוא יהודי אז יש לו סיילנט J בשם
שלו..." ניסה להצטדק אקסל רוז.
"עזוב, אני אגיד לך...  מה שמשותף לכל האמנים האלו, מלבד
העובדה שהם כולם הוציאו אלבומים משובחים שזכו לאהדת הקהל
והתקשורת,  זה שכולם מתו במהלך הקריירה שלהם, כשהם היו בשיא
שלהם"
"אוקיי" עיכל אקסל רוז את המידע החדש לתוך מוחו.
"הסיבה שלד זפלין הוכתרו בתור הלהקה הגדולה ביותר אי-פעם,
ג'ניס ג'ופלין בתור הכוהנת הבלתי-מעורערת של הרוק הנשי,
מייק בראנט בתור הזמיר יפה התואר, וג'ימי הנדריקס בתור
הגיטריסט הכי מוכשר אי-פעם, היא שהם כולם נפטרו בשיא. לא היה
מי שיפקפק בהם. לא היה להם איך ליפול. הם מתו כשהם היו בשיאם"
"זמיר יפה התואר?"
"שתוק, ותתמקד בשאר הדברים שאמרתי"
"אוקיי... אז אתה בעצם אומר לי שהאנשים האלו נפטרו בשיאם ו..."
הרשים אותם אקסל בידע המוזיקלי שלו.
"ואתה גם צריך -" ניסה הגיטריסט השקט להגן על האיש שהוציא אותו
מהאלמוניות שלו לאלמוניות קצת יותר פופולרית.
"שה" השקיט אותו סלאש כלאחר יד, הוא היה במוזה והוא לא התכוון
לאף-אחד להוציא אותו מזה.
"תבין, באותה תקופה שג'ון בונהם נפטר היו קיימות מספר להקות
גדולות כמו "דה הו" "פינק פלויד" ועוד כמה אחרות, והן כולם
התחרו על אותה משבצת. דבר כזה קורה פעם בעשרים וחמש שנה בערך.
ומה שקרה אז, שג'ון בונהם, באקט מרשים של גאונות, ידע מה
לעשות כדי לכוון את הקריירה של חבריו לעבר היכל התהילה האלמותי
של הרוק"
עיניו של אקסל רוז הצטמקו בתוך חוריהן.
"מה שקרה שם, כשבונהם התאבד, הוא שהוא במודע או לא גנז כל
אפשרות של פינד פלויד להתעלות על זפלין. הוא כרת ברית עם
השטן. לא משנה שפינק פלויד היו יותר טובים. ולא משנה
שזפלין עשו רק 4 אלבומים טובים וכל השאר היה קאוורים ואוספים
של עצמם. זה כבר היה מאוחר מידי. בונהם התאבד. הם לעד יזכרו
בתור הלהקה הכי גדולה של עולם הרוק"
"מה... מה בעצם אתה מנסה לומר פה?" התחיל קולו חסר-הפשרות של
הסולן לרעוד
"קח את הסיגריה, אקסל" אמר כמעט ללא קול סלאש.
ידו הרועדת של אקסל רוז עשתה דרכה לעבר המאפרה והרימה את
הסיגריה החצי שרופה.
הוא הכניס אותה לפה בחשש קל שאלו נשימותיו האחרונות.
"אל תדאג, היא לא מורעלת" הרגיע אותו הדסון, אקסל לקח שאיפה
עמוקה והתחיל להשתעל כאשר הוא שמע את המשך המשפט "רצינו להשאיר
לך את הבחירה איך ללכת"
"שאול, יא בנזונה יהודי! אין מצב שאני מתאבד!" קם בזעם אקסל
רוז מכיסאו
"אבל אתה חייב!"
"אני לא חייב לכם כלום! למה אני צריך להתאבד?  למה שאתה לא
תתאבד? או ש..." הוא הביט לעברו של הגיטריסט והבין שהלהקה לא
תשיג שום תהילה מהתאבדות של אדם שאפילו חבריו לא זוכרים את שמו
"לא חשוב. אנ'לא רוצה להתאבד, מן! אני אוהב את החיים שלי!"
"כן, אבל קוביין של נירוונה לא ממש בקו הבריאות, והוא התחתן
עם הפסיכית הזו וזה בטוח לא יגרום לו לרצות להשאר בחיים!"
"ו...?"
"אתה לא מבין שזה עניין של זמן עד שהם יבינו את זה?  וודר הזה
הוא לא הבחור הכי יציב לפי השירים שהוא כתב על זה שאמא שלו
אנסה אותו כשהוא היה קטן! גם מאלכוהוליקה צריך לחשוש, עם הכמות
סמים והבירה שזורמת להם בורידים זה נס שרק הבאסיסט הלך!"
"אולי אתה טועה, הא שאול, חשבת על זה?"
"אני לא טועה. וזה סלאש.  תראה, הסולן חייב להתאבד. אי-אפשר
להתפשר פה. אחרת, מזמן הייתי חותך ת'ורידים"
"כן, בטח"
"באמת. אבל זה לא יעזור. אתם תחליפו אותי, תוציאו חרא של
אלבומים, תתנו להם שמות מוזרים כמו "תקרית ספגטי?" וכל ההשקעה
שלי תלך לפח! לא, אקסל, זה חייב להיות אתה"
"מה מה מה העיתונות תכתוב?  ומה ההורים שלי יאמרו?  נראה לך
שזה הגיוני שאני אתאבד סתם ככה?"
"אל תדאג לגבי מה שיהיה. הנה, אפילו כתבנו לך מכתב שתשאיר
אחריך. זה יהיה מעיין מיתוס. נמכור אותו במליונים ל'טיים
מגאזין', נוציא אלבום אוסף. נקליט שיר לזכרך, משהו כמו "וויש
יו וור היר". אתה תראה אקסל, זה יהיה לטובה"
"איזה טובה?  אני אהיה מת! ומה פתאום אתה כותב בשמי מכתב
התאבדות?"
"זה מספיק קשה שאני מבקש ממך ללחוץ על ההדק, אז לא רציתי גם
להכריח אותך לכתוב מכתב"
"תקריא לי מה כתבת"
"אז אתה מסכים לעשות את זה?" קולו של סלאש הרנין לרגע
"לא. אני סתם רוצה לדעת מה כתבת"
שאול הדסון שלף מכיסו האחורי דף נייר מקומט. הוא כיחכך קצת
בקולו ואז שאל "אתה רוצה שאני אקריא את זה, או שאתה מעדיף
לקרוא?"
"תקריא לי אתה"
"עולם יקר" התחיל הדסון "החיים קשים מידי. אני מעדיף להיות בכל
מקום אחר חוץ מפה"
"נוכל להשתמש במשפט הזה בתור שם של אלבום זיכרון לך. 'כל מקום
אחר חוץ מפה'" פלט לפתע הגיטריסט האחר.
"יופי, אני כ"כ שמח שבזמנים כאלו אתה חושב על איך לעשות כסף
מהמילים האחרונות שלי" סינן בכעס אקסל.
סלאש המשיך "מי יתן והמוזיקה שלנו תמשיך להשמע לעד. אוהב אתכם,
ויליאם ברוס רוז"
"ת'אמת, זה מכתב ממש יפה. אבל אני לא עושה את זה" פסק אקסל רוז
שעכשיו ידוע גם בשם ויליאם ברוס.
"אתה תעשה את זה"
"לא, אני לא!"
בתנועה חדה קם שאול הדסון מהכיסא והכניס אגרוף לתוך הפנים של
ויליאם, האחרון נפל לרצפה והתחיל לילל כמו ילדה קטנה.
משום מקום שלף לפתע סלאש אקדח שהקת שלו היה עטוף בבד שעשוי
מקטיפה בשביל לא להשאיר טביעות אצבע, וכיוון אותם לפנים של
הסולן המוכה.
"אתה לא רציני!" נאבק אקסל בדמעות שנזלו מעיניו
"מצטער מן, אבל אתה לא השארת לי שום ברירה!"
"די שאול, אתה לא באמת רוצה לעשות את זה!"
"כן, אני כן"
"מה, זה בגלל הפעם ההיא שקראתי לך 'שאול'?"
"סלאש, יא בן של שרמוטה, סלאש! מה כ"כ קשה לך לזכור???" צעק
סלאש לעבר שותפו להרכב השוכב מדמם על הרצפה, ובאקט חסר ספקות
טען לתוך הקנה של האקדח כדור בודד.
"טוב, טוב סלאש. הנה, אני לא אשכח. אוקיי?"
"מאוחר מידי, מן. רציתי לתת לך לעשות את זה בעצמך. אבל כנראה
שאתה לא חבר מספיק בשביל לעשות את זה!"
"אני כן, אני כן. הנה, תן לי את האקדח"
"תגיד, אתה חושב שאני טיפש?  לא, מן, ברגע שסירבת ידעתי שאני
אצטרך לעשות את זה בדרך הזו"
"אבל, איך תסביר את הרצח?... הרי, במשטרה ידעו לפי הזוית של
היריה שזו לא הייתה התאבדות"
"צודק. אבל גם על זה חשבתי" ולפתע שינה את זוית עמידתו ובלי
להסס תקע כדור בתוך ליבו של הגיטריסט שעמד לצידו לאורך כל
הדרך.
הגיטריסט הספיק להעביר מבט עצוב לעברו של היהודי הבוגדני וסינן
מבין שפתיו "הגם אתה, שאול?" ואז התמוטט על הרצפה.
"יא חתיכת מטורף!" סינן ויליאם מבין שיניו כשסלאש החזיר את
האקדח לעבר פניו ושב ודרך את הקנה.
"איזי לא יחסר לאף-אחד"
"איזי?"
"כן, איזי"
"באמת?"
"נשבע לך, בדקתי באינטרנט"
"אינטר-מה?"
"לא משנה. כשהמשטרה תגיע לפה היא רק תמצא את הגופה שלך ושלו
מוטלות אחת ליד השניה! לידכם יהיה מונח האקדח הזה, מוטבע
בטביעות האצבע שלך, ופתק שאומר שאתה רצחת אותו באקט של עצבים
אחרי שגילית שהוא רוצה לעזוב את הלהקה ולפרק אותה"
"אבל... איך תסביר את ההתאבדות שלי?"
"לא יכולת לשאת בנטל של לקיחת החיים של החבר הכי טוב שלך"
"הוא?"
"כן, הוא"
"אבל, אני אפילו לא ידעתי את השם שלו"
"זה לא ישנה לאף-אחד. כולם רק יזכרו את המאבק, ואת גאנז אנד
רוזס בתור הלהקה הכי גדולה אי-פעם. וכמובן שהם יזכרו שמה שהרג
אתכם היה אקדח מקטיפה"
"אתה מטורף, הדסון! אתה לא רואה שאתה מוביל אותנו למלחמת
אחים?"
"אל תנסה לצוטט שירים של עצמך, זה פתאטי" אמר הדסון בעודו
מצמיד את האקדח לרקה של רוז.
"מותר לי לפחות להגיד לך משהו אחד אחרון לפני שאתה מחסל
אותי?"
"כן, בטח"
"תמיד רציתי להגיד לך שאני לא באמ-" רעש האקדח הרעיד את המרתף.


מהדורות החדשות בבוקר למחרת נפתחו ברצח-התאבדות של הסולן
והגיטריסט של גאנז אנד רוזס.
שאול הדסון, שהתעורר בבוקר לטלפון בהול של הכתב הבכיר של
האל.איי טיימס צוטט כאומר "לא ראיתי את זה בא. אקסל ואיזי היו
החברים הכי טובים בעולם"
עולם הרוק נדם, ואז צעק את שמה של הלהקה מעל כל במה אפשרית.
גאנז אנד רוזס הוכתרה כלהקה הכי טובה בעולם.
התאבדותו של קורט קוביין לאחר מספר שנים פסחה כלא הייתה.
המופע האקוסטי של נירוונה לפני התאבדותו לא שיפשף את מיקומו
של האלבום החדש של להקתו החדשה של גיטריסט גאנז אנד רוזס
לשעבר, וולווט ריבולבר, "כל מקום אחר חוץ מפה".



(תודה רבה לאלון ברק על הרעיון הראשוני שנהגה בשיחה שניהלנו
לפני כמה שנים על למה נירוונה נחשבה ללהקה טובה למרות שהיה לה
בעצם רק דיסק אחד טוב...)