כשלכולן קנו ברבי, היא ביקשה חייל.
וכשכולן עלו לכיתה א' עם עפרונות צבעוניים, היא רצתה רק עט
שחור.
כי כבר כשהיא הייתה קטנה, היא לא אהבה להיות כמו כולם.

כשכל הבנות מצאו להן מישהו חתיך להתאהב בו, היא מצאה אותה.
וכשלכולן היו פרפרים בבטן בנשיקה הראשונה, הן שכבו.
כי היא לא רצתה להיות כמו כולם.
היא לא אהבה את זה.

כשכולם התחילו עם הסיגריות, היא ניסתה גראס.
כשכולם עברו לתיכון, היא עברה דירה, לגור לבד.
וכשהגיע הצבא, היא לא רצתה. בכלל לא.
היא לא רצתה להיות כמו כולם. לעלות על מדים ולעשות מה שאומרים
לה.
היא לא רצתה שיקחו לה את הזכויות, והיא לא רצתה שיקחו לה את
הפרטיות.
היא לא רצתה להרגיש עבד, והיא הכי לא רצתה להיות מוקפת בכל
אותם אנשים שבמשך שנים היא מנסה להתרחק מהם...
אבל אין לה ברירה, כי זה צבא.

היא התגייסה, ורצה כמו כולם, ואכלה כמו כולם, והחזיקה נשק כמו
כולם.
עד שנמאס לה.
היא ישבה לבד באוהל, וחשבה על כמה החיים יותר פשוטים כשאתה
שונה... ואז-זהו.
כשכולם הלכו לישון באוהל, רק לכמה שעות, היא כבר ישנה לנצח.
כי היא לא אהבה להיות כמו כולם...

יום אחרי זה, היא כבר הייתה בתוך האדמה.
שוכבת בשורות, ומעליה מצבה...
פשוט עוד קבר בין הרבה קברים אחרים... וכולם כל כך דומים.
כי לא חשוב מה היא תעשה - בסוף כולם דומים. בסוף כולם מתים.