זה קרה בערך בסביבות השעה 7.
בפעם ראשונה מאז שעברתי לכאן נאלצתי להתמודד פתאום עם מפגש
כזה...
כל כך לא צפוי היה שנוי תעבור שם... מה יש לה לעשות בפינה
נידחת כזו בירושלים?
אני מנסה לפשפש בזכרוני, אבל אני לא זוכרת עוד פעם שפגשתי אדם
מוכר בסביבה פה...
לא שלא ידעתי שזה עלול לקרות, בכל זאת, זאת ישראל. מקום קטן
וכולם מכירים את כולם, פשוט... לא הייתי כנראה מוכנה מספיק...
עדיין.
התלבטתי מה לעשות.
בשנייה הראשונה שקלטתי אותה, קפאתי במקום.
אני חושבת שממש כמה שניות לא זזתי, ובטח גם הפה שלי נשאר
פעור.
אחרי שהתעשתי מעט, ניצבו בפני כמה אפשרויות -
לקום, לסדר מהר את הבגדים והשיער, ולשחק אותה כאילו סתם עברתי
שם...
אבל האפשרות הזאת נפסלה... היא בטח תשאל אותי לאן נעלמתי כל
התקופה האחרונה... והאמת, כבר קיבלתי מראה של רחוב... זה יהיה
דיי ברור שאני לא מתאכסנת באיזו דירה בסביבה...
האפשרות השנייה הייתה להתעלם.
זאת היתה אפשרות לא רעה בכלל, כי גם יש סיכוי גבוה שהיא בכלל
לא תזהה אותי... אחרי הכל אני השתניתי, ולא ניפגשנו כבר הרבה
זמן... גם המיקום לא היה ברור מאליו. היא לא ציפתה למצוא אותי
שם.
אבל ככול שהיא התקרבה, הרגשתי פשוט שאני לא מסוגלת. לא יכולה
להתעלם ממנה... פשוט לא.
אז היא עברה, ואני הרמתי אליה את הראש - וחייכתי.
החיוך שלי גרם לה לבלבול, היא נעצרה לרגע, הביטה לי בעיניים,
וניסתה להבין מה המציאה הזאת שגילתה פה...
בין כל הפחים וחתולי הרחוב, במקום הכי פינתי בירושלים, פתאום
היא ראתה חיוך נעים וחמים שבכלל לא קשור למקום הזה!
חיוך מפעם... שהיא כל כך אהבה...
רק החיוך נשאר.
כל המעטפת - הפנים החלקות, השיער הרך, הבגדים הנופלים
והנעימים... הכל נעלם.
היא הסתובבה לבחור שהיה איתה, אמרה לו משהו שלא הבנתי, והחזירה
את מבטה אליי.
ואז- כאילו שלא בשליטתה, היא פשוט רצה אליי... בלי מחשבה,
הרגליים שלה פשוט קמו מעצמן.
היא התיישבה לידיי וחיבקה אותי חיבוק גדול ומחמם...
עטפה את כולי בניחוחות ישנים ומוכרים, כל כך רציתי שזה ישאר לי
לעוד קצת...
ואז הרמתי את הראש והסתכלתי עלייה, לא לקח הרבה זמן עד
שהעיניים שלה התמלאו בדמעות...
היא ניסתה לדבר אבל לא הצליחה... יצאו רק כמה גמגומים...
הבנתי שזה ביזבוז של זמן לתת לה לנסות לדבר במצב הנוכחי, אז
פשוט חיבקתי אותה ונתתי לה להישפך עלי.
התגעגעתי לקטעי ה"רגשי" שלה... כל כך התגעגעתי שזה אפילו השפיע
עליי...
פתאום גם אני הרגשתי את הגרון החנוק הזה... הכאב החד בלב, שכל
כך הרבה זמן כבר לא הרגשתי...
לאט לאט קצב הנשימה שלה חזר אליה...
"למה לא נתת לי שום הודעה? שום מסר? לפחות איזה פרידה..."
"את יודעת שזה לא היה אפשרי באותו רגע..."
"מה... מה לעשות... עכשיו?"
"כלום... תשאירי את זה כמו שזה היה. טוב לי עכשיו, ואני לא
רוצה שהטוב הזה יפסק... בבקשה תנסי להבין. אני יודעת שאת
מסוגלת לזה... אני פשוט מעדיפה ככה..."
"ומה עם איזה בית? משפחה? את מסכנת את עצמך! את יודעת שאני
יכולה לתת לך את המקלט -"
"אני יודעת, ולא סתם אני פה... זה מה שאני מעדיפה, באמת...
ואפילו..."
זה לא היה אפשרי מבחינתי להוציא את המילים האלה מהפה, אבל
הייתי מוכרחה...
"אולי עדיף שאת לא תיהיי פה... כאילו... אני יודעת שאת לא
תספרי לאף אחד, אבל... זה כבר מעבר לזה..."
רק אז היא הרגישה את זה... את הריחוק הזה שנוצר.
התהום הענקית שנפערה ביננו במהלך התקופה הזאת...
אני לא חושבת שהיא נפגעה ממה שאמרתי, פשוט רק אז היא קלטה
שבחיים, אבל בחיים, היא לא תיהיה שוב איתי. איתי באמת... כמו
פעם.
נשיקה קטנה ורטובה על הלחי סיימה את הפגישה ההיא...
זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי רע מהעובדה שאני מוזנחת..
חששתי שאולי הרחתי רע, או נראתי רע, ואולי כאב לה לראות אותי
ככה...
אחרי שהיא הלכה, כשנשכבתי לישון שם, וכיסיתי את עצמי בשמיכה,
המשכתי להרהר על מה שהיא אמרה...
על מהות הדאגה שלה...
"בית" חשבתי לעצמי... מעולם - בכל ימיי, לא הצלחתי ללכת לישון
בהרגשה בטוחה וטובה יותר כמו אז...
אז מה זה בית בעצם?
כי בשבילי, הפינה השקטה ההיא, זה הבית הכי טוב שיהיה לי בחיים. |