[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מוטי מן לוי
/
בין שני העדרים

סיום תיכון, סיום הבגרויות, תחילת החופש, שלאחריו אין יותר
תיכון, שלאחריו אין יותר מסגרת מוכרת ומתחילה לה מסגרת חדשה,
מסגרת שונה, מסגרת שכמעט כולנו חווינו, שבסופו של דבר נגמרת,
ומותירה כמעט בכולם את אותם סממנים, אותם תופעות לוואי ואותן
דרכי שיח ודרכי התנהגות. הצבא, המסגרת שחוסכת לנו את העמידה
מול הראי בבוקר, המסגרת שכולנו מצפים להתחיל לקראת סיום
התיכון, מחכים לראות,לחוות,ולהתנסות במשהו חדש, משהו שונה,
לאחר 12 שנים של שיגרה קבועה. כולנו מתגייסים, אך הזמנים
שונים, ומקומות השירות שונים. כללי המשחק משתנים, חלק מן
החברים מתגייסים מוקדם, מתגייסים כאשר ריח התיכון עודנו
בעורפם. והנה ירד מספר מועט של חברים, הנה הפגישות החברתיות
הולכות ומאבדות מספר משתתפים, והקשר היומיומי עבר לקשר של
סופשבוע, וחברינו התחילו מסגרות שונה, וחדשה, שהשאירה את
החברים מהבית במצב של חוסר מעש, במצב של חוסר ידיעה, מצב שבו
האח הגדול לא קיים ולא צריך לקום ב-8 בבוקר. ואחרי 12 שנה של
תחינה לסיום המסגרת הנוכחית, הנה החברים בבית מוצאים את עצמם
במצב אירוני, מצב של בלבול, מצב שאין מי שימשוך לנו בחוטים, עד
אשר נתגייס ונחזיר את תפקיד האח הגדול למסגרת החדשה, לצבא.
האח הגדול נראה באופק, והידיעה לקראת המפגש הקרב עימו מגבירה
את ההתרגשות לכך, ואת ההכרה בכך שמצב השעמום וחוסר השגרה הינו
זמני, ובקרוב מאוד החוטים ימתחו ואנו נעמוד על הרגליים. נשעבד
את עצמנו למסגרת חדשה. נשעבד את עצמנו לנורמה חברתית. נכנע
ללחץ, או יותר נכון נלך עם העדר משום שרק הכבשים התועות הולכות
מאחור. לכן נרוץ מהר מאוד על מנת להיכנס לעדר, על מנת שלא
להישאר לבד מאחור, על מנת שלא נשב לבד בלילה מול המחשב, בזמן
שכל העדר נע קדימה עם המסגרת החדשה. והעדר ממשיך לנוע, החברים
מתגייסים למקומות שונים, וחוזרים בסופי השבוע עם סיפורים
שונים, שכולנו , אבל כולנו, עוברים. חוויות שעם הזמן נראות
כשגרה, נראות כמסגרת, נראות כמשהו ברור מאליו, משום שהאח הגדול
החליט מה נחווה והחליט מה נרגיש, ע"י המשיכה בחוטים. שבוע חדש
מתחיל, העדר נע חזרה אל המרעה הירוק, והנה אנו נשארים בבית,
שואלים, תמהים, מחפשים עיסוק, מחפשים שיגרה, מחפשים דרך, שביל,
שבו נוכל להצטרף לשאר חברנו, שיצאו עם הרועה הירוק, עם הצבא.
הדרך תמצא, אנחנו יודעים זאת, משום שהכינו לנו שלטים, כתבו לנו
את הדרך, הכתיבו לנו כיצד ללכת, כיצד להתנהג, כיצד להרגיש,
ולחלקנו כיצד לחשוב. ואנו מחכים להתחיל את הדרך, מצפים בכיליון
עיניים, שיתחילו. למשוך לנו בחוטים.
ואני שואל את עצמי, מדוע? העדר הולך ללא שרשראות וללא אזיקים,
והדרך היא רחבה וארוכה עם מלא מלא פניות בצדדים. אך אנו הולכים
ישר, ולא מביטים אל הצדדים, לא מנסים לפנות הצידה, רחוק מן
העדר, רחוק מן המסגרת, רחוק מן הצבא, ולאחר מכן מן הלימודים
לתואר, ולאחר מכן מן הנישואים, והמשפחה, וה... דרך של העדר,
הדרך שלא אנחנו מכתיבים, הדרך שמישהו מושך לנו בחוטים ומכניס
אותנו לתוכה, הדרך שבה העדר כולו הולך, ורק צמר לבן נראה
מסביב, והעולם הולך ונהיה לבן, ואנחנו כמעט ומאבדים את חוש
הצבע והופכים עוורים. ראייתנו נהיית צרה, היא מוקפת באותן
כבשים שכולן עברו את הדרך בעבר וכולם עוברים אותה בהווה ויעברו
אותה בעתיד. ולכן הכבשים שעצרו בצד בסופו של דבר יחזרו אל העדר
ויראו את הלבן, והרי שכל העדר ימשיך קדימה, ימשיך לטפס ולנוע,
ימשיך עם השגרה, עם הדרך המוכתבת והמוכרת, הדרך שמבטלת אותנו,
שהופכת אותנו להיות עוד אחד מן העדר, עוד כבשה לבנה, מבין כמה
מיליונים. מדוע אנו חפצים בכך? מדוע אנו רוצים להשתעבד אל
העדר?
מדוע אנו נותנים לו למשוך לנו בחוטים? העדר המשיך קדימה ואת
הפער אנו מנסים להדביק, אנו מנסים להצטרף לעדר שונה, אך גם הוא
לבן והכול בסופו של דבר נשאר אותו הדבר. אך אנו מעוניינים בכך,
אנו ממש רוצים בכך, אנו מצפים בכיליון עיניים, אל האח הגדול,
שימשוך לנו בחוטים. אנו מצפים בקוצר רוח אל היום שבו הכול
יחזור להיות רגיל, שגרתי, ללא דאגות. ללא ישיבות מול המחשב
מאוחר בלילה, כאשר שאר העדר יצא לשוטט במרחבים הירוקים. למעשה,
אנחנו קושרים את החוט לעצמנו ומגישים אותו על קערת זהב לאח
הגדול.
השגרה, המסגרת, החוט שמחזיק אותנו, הידיעה שיש תכנון ליום
המחרת, תכנון שלא אנחנו הכתבנו. תכנון שמסיר לנו את הדאגות,
ושמחליף אותן באחרות. ממש כרטיס הכניסה שלנו אל העדר, אל
השגרה, אל הנורמה, אל התואר של עוד אחד מיני רבים.
ואני צופה מהצד בינתיים, האח הגדול יבקר אותי בקרוב, ואני
אדביק את שאר העדר בקרוב. אך כרגע אני בצד, ושאלות ותהיות
מציפות אותי. אני צופה בעדר ורואה את הנעשה. למה אנחנו רוצים
בכך? למה אנחנו רוצים להשתעבד? ממתי הפכנו לחסרי חוליות? לחסרי
יכולת לעמוד אלא עם כן החוט ימתח ויעמיד אותנו במקום. למה אי
אפשר פשוט מאוד, לצאת מן העדר, ללכת בדרך חדשה, דרך ששום כבשה
לא דרכה שם מעולם, דרך שונה, דרך שלמעשה ההליכה בה תהיה שונה,
ללא כבשים, וללא שלטים, דרך שאנו נכתיב לעצמנו, דרך שאני מחפש,
ובטוח, שישנם עוד שמחפשים. הדרך האסורה, החשוכה, אשר בה תלך
לבד, ללא איש. הדרך שבה תחווה חוויות שונות, מסגרת שונה, דאגות
שונות, ומחשבות שונות. הדרך אשר תבטל את כניסתך אל העדר, תשמור
אותך רחוק בצד ותעניק לך את התואר- שונה. מעניין, פשוט מעניין
איך היה נראה העולם אילו היינו שונים כולנו. שונים בחוויות,
שונים בדאגות, שונים במחשבות. אך הדמיון בנינו אינו מרחיק לכת,
כולנו מוטרדים כרגע מאותן דאגות, וכולנו מחפשים את שאר העדר.
ובסופו של דבר נמצא אותו, ונצטרף אליו, כפי שחברינו הצטרפו.
וזה יקרה, ונשכח מכל הדאגות הנוכחיות ונחליף אותן באחרות.
דאגות שקיימות אצל כל אחד ואחד מאיתנו, ומשותפות לכולנו. דאגות
שאני מנסה לרשום כרגע, ומנסה להעביר אל הקורא באמצעות הדמיון,
באמצעות הכתב. באמצעות הדרך שלי, הדרך ששונה משאר העדר. הדרך
שצופה מהצד, לפחות בינתיים. צופה כיצד כולם רצים והולכים ואני
נשאר במקומי, ומנסה להבין, מתי הם יסיימו להקיף את הכול,
ויתחילו בסיבוב השני?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גופך הוא מקדשי
הפרטי!





צעיר מתוסכל


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/8/08 17:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוטי מן לוי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה