את
שאהבת
מוסיקה קלאסית
וספרות מודרנית,
הגעת איתי
לכדי אהבה
פוסט מודרנית,
בה
דבר
לא היה מקודש
ורק ציטטנו
מרגשותיהם של אחרים,
מאהבות קדומות,
ולא השכלנו
ליצור לעצמנו
ז'אנר חדש
של יחסים,
והוא יכל להיות
מקסים.

אהבתי אותך
כאילו היית
לא פחות
ממושא הערצתו
של צייר דגול,
כמו מונה ליזה
של דה וינצ'י,
אבל את
לא ישבת בשקט,
לא נתת לי
לתאר אותך
בשיר חפוז,
היית חייבת לזוז,
הלאה אל תוך מוחותיהם של אחרים
ואני בשבילך נכונתי להזיז הרים.

תמיד הרגשתי
שנולדתי לתעד אותך
על דף נייר,
או יהא זה המחשב,
אבל את תמיד היית אדם חושב
הקדשת חייך לפילוסופיה ושאר הגיגים
ואילו אני בחרתי לתאר חיים.

אומנות ומדע
הם שני קצוות של אותה ההוויה,
את ואני היינו שני צדדיה של אותה האהבה
אבל בסוף הקדשנו וקידשנו יתר על המידה
הידע שוכן עמוק בלבנו אך היכן האהבה.