כשהרצל חגג יומולדת 30 הוא כבר שקל 140 קילו. אמא שלו לא הכינה
עוגה בגלל הסוכר וממילא בקושי באו אנשים למסיבה.
למחייתו, עבד כסדרן בתחנת מוניות, ולפעמים עשה חלטורות בתור
חשמלאי לא מוצלח במיוחד.
למחרת לא הרגיש טוב ונשאר בבית. כשהתייאש מתכניות הבוקר
בטלוויזיה הלך לחפש משהו טעים בארונות המטבח. הוא העמיד כיסא
למרגלות הארון אבל החליט בסופו של דבר לוותר על הרעיון כשבחן
את רגלי הכסא הדקיקות. כשפתח שוב את המקרר נשמעה דפיקה בדלת.
הרצל ניסה להתגנב על קצות האצבעות על מנת להציץ בעינית אך
נשימתו הכבדה הסגירה אותו.
"הרצל, אתה שם"?
הרצל לא זיהה את הקול ופתח את הדלת כנגד כל האינסטינקטים
הגרועים שלו. מאחוריה עמדה בחורה צעירה יחסית, נאה מאוד, בנעלי
אדידס אדומות וגרביונים משובצים שנבלעו במעיל עור בלוי.
"מי את"? ניסה.
"לא תזמין אותי להכנס"?
"מה את רוצה"?
"אני הבת שלך"
"מעולם לא הייתי עם בחורה"
"אתה לא הרצל דוידס?"
"מעולם לא שמעתי על השם הזה"
"נו דיי כבר הרצל, קר לי"
"בואי כנסי"..
הרצל לקח ממנה את המעיל והושיב אותה בסלון. בזמן שהרתיח מים
דפדפה בעיתון משלשום שהיה זרוק על הכורסא.
"איך מצאת את הבית"?
"יש לי חבר שטוב בדברים האלה"
"כמה סוכר?"
"שלוש, אני אוהבת את זה מתוק". |