ערב אחד הסתכלתי למעלה וראיתי חבורת צעירים רוכבת על המעקה
שעליו התמזמזנו בפעם הראשונה.
יצאתי מהחדר כדי לשתות, אז מזגתי לי מים
ובין לגימות, זרקתי מבטים
אל הנערים המתנדנדים
מספיק גבוה כדי להימרח על כל הרחבה
אם ייפלו.
הם הרעישו מאד
ובדיוק כשהבחינו בי צופה מלמטה,
אני הבחנתי באחד מהם אוחז במעקה, מצידו המסוכן
עקבי נעליו בלטו החוצה, מעבר לסף.
השתרר שקט.
איך הגיעו הילדים לשם ומה ניסו בכלל להוכיח?
לא היו להם עניינים אחרים, מאתגרים
ומהנים יותר מאשר להתנדנד, שיכורים בשעה מוקדמת,
על מעקה גבוה ביפו העתיקה?
אם הילד ייפול
ויתרסק לתוך החצר הפנימית של המשרד שלי, ידעתי שארגיש אחריות.
אשמה אינסופית
על ההתנהלות הלקויה שלי אתך.
גישושיו של הילד, צעד מגושם אחר צעד
אל מותו הוודאי, הנפילה הקצרה והשקט
שאחריה, יהיו האצבע המאשימה כלפיי,
על הדרך שבה הבאתי לסיום פרק נוסף
דוגמה חדשה לאזלת ידיי במערכות יחסים.
הוא דידה לו לעבר חבריו
ואני חשבתי על משמעויות חדשות
(כי זה מה שיש לי לעשות
בשעות העבודה המאוחרות,
לחפש משמעויות) כשהוא הגיע אל הקצה, ראיתי שהילד פוחד, פחד
מוות.
בהיתי למעלה, חסר אונים כמישהו שממתין לסיכול הממוקד הבא
ואז הוא החליק.
בעצם, מה לעזאזל אנחנו ניסינו להוכיח, שם על המעקה?
לא היו לנו דברים יותר בוגרים לעשות בשעת לפנות-הבוקר?
על קו המים בו אוזלת השיחה וחופנות הידיים
את ישבת כמו ציפור שמנה
ואני הושטתי יד.
הייתי בדרך להביא את היאה, כשאחד הנערים
הושיט יד, תפס בידו של הסורר
ומשך אותו חזרה לצד השפוי.
מאוחדים שוב, איבדו הנערים עניין ודעכו לכיוון הפיצוצייה.
הם מצאו את דרכם אל המרפסת שלי בדיוק כמונו -
המבוכה והשעמום הוליכו אותם, ביד אחת טבעית, ובשנייה תמימה.
כמו הנערים, גם אנחנו חיפשנו נואשות מתאר מוכר להיאחז בו -
קו המים המסמן את אבדן המילים וראשית הגיפוף.
עדיין מביט אל המרפסת הריקה, נשמתי לרווחה והפנמתי את התובנה
הנעימה הזאת. לא אשמה ולא מעיים פזורים, יהיו מנת חלקי הערב.
כבר לא צמא,
חזרתי, מחזיק בכוס הריקה פנימה, לעיסוקיי.
|