השנה היא 1986 אני בן עשר. דוד שמיל מהעיר הגדולה (חולון) קופץ
לבקר אותנו הקיבוצניקים. בהחלטה ספונטנית של אימי ודודי אנו
יוצאים לסרט בחיפה. בקיבוץ היו כבר מספר מועט של ילדים שצפו
ברמבו ולא הפסיקו להלל את קוטל האנשים. הייתי משועמם וצמא
לאקשן. אני זוכר את החוויה הכוללת: להיכנס לרכב האאודי של
דודי, לצאת מהקיבוץ ופשוט לנסוע, בלי הצורך להזמין רכב מהקיבוץ
ולחכות לאישור. אני זוכר את העמק הירוק באותו היום, את קניית
הכרטיסים והכניסה לקולנוע. אני זוכר את מושבי העץ ואת ההסברים
של אימי על השתלשלות האירועים לאחי הקטן יהונתן ולכל באי
הקולנוע שהגיבו בתרעומת. אבל הכול באמת היה שולי ביחס לדבר
הגדול האמיתי שחוויתי באותו היום-הולדתו של גיבור.
הסרט, למי שלא זוכר, מתחיל בקבוצת אסירים העוסקת בעבודת פרך.
אחד האסירים, קשוח וחזק במיוחד העונה לשם רמבו, מקבל ביקור
מגנרל אמריקאי. העלילה הלא מסובכת במיוחד מגלה לנו שרמבו היה
לוחם ביחידת עילית אמריקאית בוייטנאם, עכשיו הוא בכלא ושהגנרל
כאן כדי לגייס אותו למשימה שרק הוא יכול לבצע. מכאן יש לנו
ארגון ממשלתי חשאי וגנרלים רוסים חסרי רחמים ומאות וייטנאמים
שנטבחים כמו חתולי רחוב בבנגקוק (לידיעת כל מי שאכל שם פעם
בשר). כמובן שיש גם אישה יפה, צודקת, אוהבת ובעיקר מתה וגם
זונה על אופנוע (לאזן את המצב). לא ארחיב מעבר לזה כי אם אתם
גברים אז סביר להניח שהסרט הזה צרוב בזיכרונכם (אם נשים קוראות
עכשיו את שורות אלו אז עימכן הסליחה, פשוט לא חשבתי שתעברו את
הכותרת).
יצאתי ילד אחר מהסרט הזה. רמבו נגע בנפשי הצעירה באופן שיכולתי
להבין רק בגיל מבוגר יותר. עיקר ההשלכות של רמבו עליי היה לתת
מכות בצורה יותר יעילה ומדויקת. אחרי רמבו אני יכול לומר
בוודאות שיותר ילדים סבלו ממני.
רמבו לא היה רק הגיבור הפרטי שלי אלא גם של רוב הילדים בארץ
באותה תקופה. כנראה שלנו, ילדים צברים, קל יותר להזדהות עם
דמות בשר ודם ולא עם סופר גיבור אמריקאי ממוצע. אנחנו לא
אוהבים מעשיות. תנו לנו בסיס של אמת וטבלו עם פנטזיה ולא הפוך.
נראה שההורים התלהבו פחות. כאשר שאלתי את אימי אותו לילה לפני
השינה בחדר הילדים אם יש סיכוי שהסרט יזכה באוסקר, היא אמרה
שאין מצב כי מדובר באידיוט שמוציא שניים וחצי משפטים במהלך כל
הסרט וחוץ מזה יש לו פרצוף תחת. אבי שכלל לא ראה את הסרט טען
שהכול קישקוש ומה שהוא וחבריו לסיירת הספיקו לשכוח רמבו עוד לא
למד. המטפלות בבית הילדים בטוח שלא אהבו את השלכות הסרט עלינו
כיוון שהן אלו שהיו צריכות להתמודד עם גל האלימות הגואה.
את רמבו שלוש חוויתי מספר שנים לאחר מכן בתור ילד עירוני. אני
חושב שזה היה בהצגת צהריים של חופש חנוכה בכיתה ח'. האמת
שמערות בית-גוברין ונוף מדברי הולמים את רמבו פחות. עידן
הוידאו אפשר לי לצפות בהתהוותו של רמבו-"משחק הדמים". היו עוד
סרטים של סטאלונה (כפי שנהגה שמו באותה התקופה) וגם סרטים של
שוורצנגר, אך אף אחד מהם לא הותיר את החוויה הראשונית שרמבו-2
הותיר בנו. נראה שהמיתוס הלך ודעך ככל שהתבגרתי.
ולמרות זאת רמבו היה בכול מקום ובאשר עשיתי. אומנם לא במאה
אחוז אבל הוא היה. בתת המודע ניסיתי להיות חזק כמוהו וצודק
כמוהו אבל בצבא הייתי פיון חסר חשיבות וגם המטרות לא ממש היו
ברורות לי תקופה ארוכה בחיי. אפשר לומר שבפועל לקיתי בחוסר
הבנת המערכת בדיוק כמוהו. נתקלתי בספרו של דיוויד מורל "first
blood", הלו הוא הבסיס לסרט רמבו הראשון, בשנות העשרים שלי
והאמת שהוא לא היה הרבה מעבר לסגירת מעגל, אם כי היום אני מודע
לכך שיש בו הרבה יותר כספר וגם בדמות רמבו כאתוס.
נתקלתי ברמבו לפני שנה בסיבוב בשוק הפשפשים בזמן שקניתי כלים
לבית. תמונה קטנה שלו. חצי גוף עליון מצולק וחשוף, סרט על
הראש, אוחז אר. פי. ג'י דרוך לירי מהמותן. עד כמה שהתמונה
נראתה מגוחכת לא יכולתי שלא לקחת אותה איתי. קניתי שתי מלחיות
בעשרים שקל ואת התמונה קיבלתי בחינם. רק דפוק ירצה אותה. זו
הייתה תקופה לא קלה בחיי. התמונה הייתה זרוקה בבית תקופה עד
שתליתי אותה על המקרר. מאז המצב השתפר. לא יודע אם הודות לרמבו
אבל אולי גם לו יש חלק בכך.
לפני מספר חודשים יצאו שמועות שהולך לצאת רמבו חדש. הסקרנות
התעוררה באופן טבעי. סטאלון חוזר לדמות המיתולוגית שלו בגיל
מבוגר (מזכיר את סיפור "רוקי" אבל שם לא מצאתי הרבה). ידעתי
שאין מצב לפספס.
ביום ראשון שעבר אני יורד בבוקר למכולת של אדגר ברחוב יהודה
הימית ביפו לשתות קפה ראשון לפני העבודה. הוא מנופף לי שוב
בהזמנה זוגית לסרט. בפעם קודמת הוא ממש דחף לי אותה לידיים אבל
הפעם לא היה צורך. "רוצה ?" הוא שואל בתמימות אבל לפני שהוא
גומר את המילה היא כבר אצלי. רמבו החדש בידיי. יום שישי בשעה
שתיים בסינמה סיטי. בפעם האחרונה הלכנו אדגר ואנוכי לסרט
הוליוודי בהשתתפות מושונוב כגנגסטר רוסי. אדגר נחר חצי מהסרט
וגם עליי לא נשאר רושם עז, בעיקר מחשבות על זה שאין אישה בחיי
ושאני יוצא בערב עם בעל המכולת השכונתית. (אם כי אני חייב
לציין שאדגר הוא אדם נדיר בטובו ושאשתו בשלנית בחסד עליון).
לסרט הזה לא נתאפשר לאדגר לבוא אז הזמנתי חברה מהשכונה. פינתי
את הלו"ז והייתי כולי מוכן ומזומן למפגש החדש ישן עם גיבור
ילדותי. יום שישי הגיע והבחורה דפקה ברז אבל לי לא ממש אכפת.
מסתבר שהיא לא היחידה שהבריזה. כל ההקרנה דפקה ברז. הגעתי לשם
אחוז התרגשות רק כדי להיווכח שדחו את הסרט ליום ראשון. עכשיו
אני בבעיה. קבעתי אלף פגישות ובכלל ללכת לסרט באמצע יום העבודה
הרגיש כמו זילזול בקריירה. אבל לרמבו יכולות שיש רק לו. יום
ראשון נפתח בסערה. ריצה מפרוייקט לפרוייקט וניצול מקסימלי של
הזמן. פגישה אחת הקדמתי, אחרת דחיתי. באחת אני אצל הרו"ח ביחד
עם קבלן מישנה שלי, כרגיל מתווכחים על כסף אבל היום אני לארג',
מוציא פנקס צ'קים, רושם מה שמבקשים ויוצא בריצה. "פגישה דחופה"
אני מתנצל (אבל לא משקר).
שתיים וחמישה ואני בסינמה. רץ לאולם מס' 10 מתפלל שלא הפסדתי
שום כותרת פתיחה. אני מסתער פנימה רק כדי לגלות שהמושבים
ריקים. בכניסה עומד בחור העונה לשם יניב, הוא זה שאחראי על
חלוקת ההזמנות. "ביטלו לחלוטין את ההקרנה לעיתונאים" הוא אומר.
"אז אין רמבו" אני ממלמל כמסכן. "דווקא יש אבל לעובדי הסינמה
בלבד. תגיד איך קיבלת את ההזמנה" הוא שואל. אני מספר לו בקצרה
ושואל אם אפשר להישאר לצפות בסרט עם העובדים. ירון משיב שכן
ואני רץ להתמקם שלוש שורות מול המסך(נתן את התשובה הנכונה אחרת
היה באלאגן). חמש דקות עוברות. נכנסות מספר נשים שכל אחת מהם
יכולה להיות אימא שלי. סה"כ אנחנו פחות מעשרה אנשים בקולנוע.
כך חולפת לה תהילת עולם.
הסרט מתחיל. שוב ג'ונגלים. קצת של תאילנד והרבה של קמבודיה.
שמחתי לראות שרמבו התבגר בכבוד. הוא עדיין בכושר, הוא עדיין
קטלני מתמיד והוא עדיין לוחם למען הצדק והחלשים. גם כאן הוא
מחלץ שבויים וגם כאן יש אישה נאה וצודקת שמצליחה ללחוץ לג'ון
על כל הכפתורים הנכונים. גם כאן רמבו בבדידותו, מנותק מהעולם
האינטרסנטי שממנו ברח. גם כאן רמבו כועס אבל מנקודת מבט בוגרת
יותר ניתן לראות שהוא בעיקר עצוב.
הסרט מסתיים בנימה אופטימית. מובן שהגנרלים והחיילים הרעים
מחוסלים בידי רמבו וחבורת שכירי החרב הצבעונית שמלווה אותו אבל
יש גם עוד טיפה מעבר. טיפה.
אז למה רמבו?
אני מניח שזו אחת מאותם חוויות ראשוניות שקשורות לילדות
ונחקקות בזיכרון. ילד קיבוצניק שהולך לקולנוע בפעם השנייה
בחייו(הסרט הראשון היה פלאש גורדון ואני לא זוכר ממנו הרבה פרט
לעובדות שהוא לא עניין אותי במיוחד ושגם בו אימא שלי פירשנה את
הסרט, לי ולכל באי הקולנוע). אבל גם יש מעבר.
כתבתי מקודם שיצאתי שונה מהסרט הזה ולא הבנתי בדיוק למה. היום
אני חושב שרמבו מסמל צדק מאוד פשוט ובסיסי. היהדות, הנצרות
והאיסלם מדברות על אותו עיקרון של צדק:טוב, אושר ועושר
לצדיקים, הטובים והמאמינים מצד אחד ומצד שני מוות ואש לרעים
ולכופרים. אז רמבו לא בדיוק מתאים להגדרות הללו, אחרי הכול אם
פסיכולוג יאבחן אותו סביר להניח שהוא ימצא באובייקט מצוקה
רגשית כזו או אחרת, הכחשה וכנראה שיש גם איזה סוג של תסביך אם
כזה או אחר. אבל למי אין.
בעולם שעסוק לייצר חוקים ולנסות לאוכפם רמבו מדבר על צדק. צדק
אלוהי. בעולם עמוס שקרים, פוליטיקאים/ רוצחים, שדיים מסיליקון,
תקשורת עוינת ואנשי מכירות ללא מצפון רמבו הוא סלע איתן להיאחז
בו. בעיר שמתיימרת להיות לבנה אך בפועל היא העיקר חשוכה,
ברחובות בהם משוטטות אלפי נשמות אבודות שלא איכפת להן מכלום
ולאיש לא איכפת מהן רמבו מגיע כמושיע ומאכלת בידו. הוא לא רצה
את כל זה. הוא לא קפץ בראש ואמר אחריי, הוא נדחף למשימה שרק
הוא יכול לבצע. הוא לא כוכב נולד. הוא צנוע ונחבא אל הכלים.
למי שעוד לא הבין אהבתי מאוד את הסרט. בעולם של אוונגרד,
טרנטינו, סרטים זרים בפיניקית עתיקה ופלצנות רמבו בא לי פשוט
וברור. יש אנשים רעים ולפעמים אין מקום להתפתל ולהתחכם, צריך
פשוט לשבור להם את הפנים. ובמלחמה כמו במלחמה יש פצועים
והרוגים וטראומות נפשיות אבל צדק חייב לצאת לאור, גם אם בכוח.
דה-וינצ'י אמר שפשטות היא שיא התחכום. נמאס לי ממלצריות
שמוזגות לי יין עם יד אחת מאחורי הגב, נמאס לי להרגיש כמעט
חריג בעיר הזאת בגלל שאני סטרייט. נמאס לי מנשים שמסתובבות
כמעט עירומות לחלוטין ברחובות ומטרידות מינית בפרהסיה ציבור
גברי שלם. נמאס לי שכל אדם שלישי במדינה הוא עו"ד או סתם שקרן
חובב.
תודה לך רמבו. על הפשטות, על העזרה לחלשים ועל רדיפת הצדק.
תמשיך להכות ברשעים ללא רחם. מלחמה זה פוייה אבל גבר צריך
לעשות מה שגבר צריך לעשות.
בקשה קטנה לי אליך: נסה להיות קצת יותר מאושר. אני מאחל לך
שתמצא מרגוע ואולי גם אהבה.

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב
לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה.
והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעיתו, ועליהו לא
יבול, וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו
רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים כי יודע
ה' דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד"
                                                           
                תהילים פרק א'

21/1/2008