בדממת הליל אחכה לך.
בכתנתי הדקה, אאסוף את פקעת שיערי שהתרופפה.
ואיישר את שנשאר מנשמתי.
בכורסתינו אשב בכניעה מובסת,
כמו בליל האתמול.

ואביט לעבר ארוחתך שנשכחה.
וקול שמחתך המהדהד בחלל,
ובחפציך רק זיכרון עצבותך וכאבך נותר.

ואדע כי לומר דבר, לא נותר לי.
לא נשאר בי דבר.

ובשקט אחפש את שהשארת לי,
את סימני התקווה,
ואיזכר איך אמרת.
שתמיד צריכה להיות לי גאווה.
ואיך אני לא יפה כשאני בוכה.

ולא נשאר לי דבר.
לא נשאר לי מה לומר.

בדממת הליל, שבקולה
נשמע רק בכי תינוק רעב, ואנחות האוהבים,
אחכה לך עד כי תשוב לזרועותיי.
עד כי תשוב אליי מן המתים.