מתי נלמד להפסיק לדבר,
להתעלם מהצל של עצמנו,
לא לצעוק בקולות נוראיים,
מילים מיותרות וחסרות.
אני מודה אני לא צדיק,
גם לא ניסיתי להיות אחד
שכל היום מרצה אותך.

ואיך שלא נדע לדבר,
ועד שלא נלמד לתקן.
אם לא, זה לא ישתנה.
ומתי נזכור לאהוב ובאמת?
ומה שלא נעשה לא יירצה אותנו,
מה שלא ייקרה לא ישפר אותנו,
מחוקים, כמו שני זרים, אבודים.

ובעודך מולי ניצבת - אל תתפלאי שבחוץ
הכול כה מציאותי ורק את תמיד איתי.
אני מודה אני שלך לעולמים, אהובתי תלכי,
תני לי לוותר, עוד לא נותר בי כוח
לצעוק את שמך, עוד לא נותר בי כוח
לזכור את שמך.

ואיך שלא נדע לדבר,
ועד שלא נלמד לתקן.
אם לא, זה לא ישתנה.
ומתי נזכור לאהוב ובאמת?
ומה שלא נעשה לא יירצה אותנו,
מה שלא ייקרה לא ישפר אותנו,
מחוקים, כמו שני זרים, אבודים.

עד שלא תלמדי לרסן את הדחפים שלך,
לא אדע לשלוט בשלי.
ואם את שם אז אני פה ואם את לא
אולי זה לא, אני נשבע להגן על
מה שנותר, אם משהו נותר.

ומה שלא נעשה לא יירצה אותנו,
מה שלא ייקרה לא ישפר אותנו,
הרוסים, עוד לא שבורים, מחוקים.

עד שלא נלמד להודות שזה נגמר,
זה ייגרר אל מעבר למותר ואז בסוף,
כמו טרגדיה עצובה, אני שם ואת כאן,
נמצא עצמנו גם כחלק מהסטטיסטיקה.

29.11.07