בלי להפריז. בלי להגזים, הצלחתי פעם לגרום לו להתקף לב ומאז
הוא לא מחליף אתי מלה מיותרת, רק שואל פעם בחודש כמה הצלחתי
לגבות עבורו מכל הדיירים ולא מתוך רצון לדעת אלא משום השאיפה
להישאר בעניינים, למרות שהשנה חגג יומולדת תשעים.

אז, באותה תקופה היה מקניט את בתו, אשת חיקי בשלושים השנים
האחרונות, משל מבקש להדגיש את אפסותו של הפוחז שהפך לחתנו
בזכות אותה דירת גג שנרכשה עבור הבת, בימי רווקותה,  עוד בטרם
מצאתי אני, את זו אשר עמה אזדקן.

דירת גג. חדר אחד. ששה עשר מטרים רבועים שגזלו מכיסו של הזקן
עשרת אלפים לירות  בימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים.  מיד
כשנכנסנו לגור ב"דירה" התחלתי להעלות מעלה מוטות ברזל שאספתי
במשך השנים בחצרו של אבי ותוך שלושה חודשים בניתי סככה המגוננת
על שטח הכפול משטחה של הדירה ועדיין נותר  בגג שטח רב להעמדת
שולחן, כסאות, מנגל ופסלים שאשתי  אספה במשך שנות רווקותה.

לאחר שנה בה הפכה "הדירה" למרכז חיי הלילה של  העיר החלו לחצים
מצדו של הזקן. "קשה לי לעלות חמש קומות בלי מעלית ובמיוחד
לאמא, נוכל לעזור לכם לרכוש דירה בגבעתיים, ממש קרוב אלינו,
משהו כמו תשעים אלף לירות, תקחו משכנתא ותמכרו את הדירה, אנחנו
נוסיף לכם את השאר". לאחר שלושה חודשים נשאו הלחצים פרי. באחד
הערבים בקשה זוגתי שאפרסם את הדירה בעיתון.

באחד מימי הששי, לאחר סעודת הערב אצל חותני, פרשנו לסלון לטכס
שתיית התה. "דיר באלק אם אתה מוכר את הדירה בפחות מעשרת אלפים
לירות", לחש לי הזקן בארסיות. "תפרסם בעיתון חמישה עשר אלף",
פסק ולא יסף.

בבן יהודה היה משרד פרסום שמדי פעם בפעם פקדתי אותו בגלל העסק
החדש שהקמתי  ליד כיכר העיר. החלטתי לפרסם את הדירה במחיר של
עשרים אלף לירות. האיום של הזקן הדהד בראשי.  תמיד אוכל להפתיע
ולרדת לחמישה עשר אלף לירות.

יום ששי הגיע. ישבנו בדירה ולא הגיעו טלפונים. שבת הזדחלה
באיטיות ומצב הרוח היה שפוף. הנה שוב ירדו לטמיון ששים לירות
שהשקעתי בפרסום הדירה. לעת ערב הגיע טלפון שגאל אותי מייסורי
המתנה.

"שלום".
"שלום".
"קראתי שיש לכם דירת גג".
"נכון".
"וזה מחיר סופי?".
"תבואי, תראי, נדבר".
"בפרישמן?".
"כן".
"פינתית?".
"אכן".  
"יקח לי רבע שעה".
"או. קיי, אחכה לך למטה".

זוגתי מתבוננת בי ופיה מתעקל בהבעת תמהון. "מה אתה אומר?",
שאלה כמו מבקשת להשקיט את התרגשותה ממעשה המכירה ההולך ומתממש.
"יהיה בסדר, היא התקשרה למרות שכתבתי עשרים אלף, יש לי מרווח
עצום". השבתי לה ביבושת-קול של מי שמתעתד  למכור את הדירה
היום.

בשעה תשע נעצרה מונית וממנה יצאה המפורכסת. שיער ראשה אסוף
כתרבוש הודי, צעיף בגווני חרדל כרוך סביב צווארה ומשווה לה
חזות של משהו זר. "אני תרצה", הציגה עצמה והושיטה ידה ללחיצה
עדינה שאינה משאירה מקום לתהיות נוספות. הרי"ש משמה הפרטי
נעלמה לחלוטין, משהו כמו תווצה. "אני אליעזר וויסבליך" השבתי
לה במעין קידה סמויה. "יופי של בניין. אני אוהבת מדרגות".
וואללה התחלה טובה. צלחתי את המכשול הראשון. חמש קומות בלי
מעלית. לא ממש חמש. ארבע קומות ומחסן הכלוא בין עמודיו של
הבניין.  התחלנו לטפס מעלה. בדרך עוד הספקתי לשמוע שבלונדון
אין בתים כאלה. משהגענו לדירה נפלטה ממנה קריאה: "הוי איזה
יופי פנימי יש כאן", לאחר מכן יצאנו אל הגג. אורות העיר זהרו.
קריאות התפעלות מפסליה של זוגתי ומהסככה שבניתי. "אני אמנית",
הציגה בפנינו, "גם אני מפסלת, מכיירת ואפילו חוטאת בציור. יש
לי כאן מרחב עצום ליצירה. והנוף האורבני הזה... אוייש אוייש...
אני אוהבת את הפנטהאוס הזה... תגיד, זה מחיר אחרון?".

ניסיתי לא לבלוע את רוקי מחמת הגרוגרת הבולטת שהייתה יכולה
להסגיר את התרגשותי. "יש מקום לדבר", פסקתי ביבושת מחושבת.
"השאלה היא  איך את מתכוונת לשלם". מיד פנתה לעברי במין תנוחה
שהזכירה לי תרנגול קרב בטרם יינעץ מקורו בזולתו. "במזומן". רעש
השטרות קנה לו מקום בתודעתי. "בלירות", ירתה לעברי. "אבל אני
חייבת להיות בטוחה שאתם מפנים את הדירה כבר מחר, משום שאני על
מזוודות יומיים". זוגתי מביטה לעברי בתחינה ופושטת ידיה לצדדים
כמו שואלת אותי מה יהיה ואיך נפנה ולאן נעבור. "את יכולה להיות
בטוחה שמחר בערב לא נהיה פה. אנחנו צריכים שעורך דין יערוך
חוזה ופשוט לקבל את הכסף. זהו".

שתיקה.

"אני יכולה להשתמש בטלפון שלכם?".
"בבקשה".

לאחר שסיימה את שיחת הטלפון עם עורך הדין נדברנו להיפגש במשרדו
בשעה שתים עשרה בצהריים. "אל תדאג. הכסף שלי נמצא אצל עורך
הדין. הוא טיפל במכירת הדירה של ההורים בלונדון. אני ואחי
התחלקנו בכסף". חייכה לעברי וגילתה טור שיניים בוהק להפליא
ומשתבץ בצחות עורה.

"עכשיו נדבר", פסקה בהינד ראש.
"נדבר". השבתי לה.
"כמה?".
"תראי. את כל כך אוהבת את הדירה וחשבתי להסכים להנחה של עשרה
אחוזים". לתומי חשבתי שלפתע תרד שתיקה שתטרפד את העסקה, אך מה
רבה הייתה פליאתי משהושיטה יד לעברי.
"מזל וברכה", צהלה.

הלכה.

"זה הרבה כסף שמונה עשר אלף לירות", סיננה אשתי.
"אבא שלך ימות מזה. האפס מכר את הדירה בשמונה עשר אלף לירות",
מיד אחזתי כר נוצות ופרמתי את תפריו.
"השתגעת?".
"בואי נשתגע יחד".
שלוש שעות אחר כך עוד היינו עסוקים בליקוט נוצות הפוך.

בשעה שתים עשרה כבר הייתי לאחר סידור הפרטים האחרונים של העברת
תכולת הדירה לבית הורי. הידיים רעדו. משרדו של עורך הדין היה
אפור בצבעיו ודהוי כחזותו של הפוחלץ היושב מאחורי המכתבה
הענקית. חתמתי על כל נייר שהגיש לי מבלי לקרוא דבר וחצי דבר.
חתום כאן וכאן וכאן וכאן.... לאחר החתימה הרשיתי לעצמי לבלוע
רוק פעמיים, מבלי שחששתי להציג את  תזזיותה  של הגרוגרת.

הפוחלץ הגיש לי קופת קרטון. "תספור".

פתחתי ברעד קל. ערימות של שטרות. משהו לא נורמאלי קורה כאן,
חלפה מחשבה במוחי. הכל יכול להתפוצץ למרות החתימות, הרי אין לי
עדיין עותק מחוזה המכירה . לא הרמתי את עיני. עשר עשרים
שלושים... מאתיים שלוש מאות... עשרים אלף... שלושים....
חמישים..... מאה שמונים אלף. זהו. חום הציף אותי.  מה קורה
כאן? מי מנסה אותי? הלשון חרקה בפי, החלידה לחלוטין. לא היה מה
לבלוע. משסיימתי לספור הניד הפוחלץ את ראשו, עפעף בעיניו משל
שואל אותי אם הכל תקין. "בסדר גמור", השבתי וראיתי עצמי על
דוכן הנאשמים מתפתל לעיניה של המדינה כולה, ואפילו חלפה בראשי
המחשבה שאולי גם משדרים ברדיו את הדיון מבית המשפט.

בטרם יציאתי החוצה, הגשתי למפורכסת מפתח. "עד ארבע לא נהיה
בדירה, את יכולה להעביר את חפצייך לשם. את המפתח הרזרבי אשאיר
לך בתיבת הדואר".

רצתי החוצה.

הקופסה בידי.

כשהגעתי לדוכן העיתונים, מתנשם בכבדות ופלגי זיעה החלו מתפשטים
בחולצתי ובמכנסי, שאלתי בקול רועד אם יש להם עיתון מיום ששי.
"במקרה יש", השיבה לי  המוכרת במבטאה הצרפתי והצורם. שלמתי את
מחיר העיתון והתיישבתי לעלעל בדפיו. במודעות קניה ומכירה מצאתי
את המודעה המיוחלת: "דירת גג מקסימה עם מרחב עצום ליצירה במחיר
הזדמנות 200,000 לירות".

אוחחח האפס הזה עשה זאת שוב.

למחרת אושפז הזקן.