אם היה דבר שהרגיז את פרויס יותר מהצבתו על כוכב הלכת אטלן,
היה זה הצורך לחפש דירה. פרויס, לבוש מדי טייס חלל, נכנס לסניף
של סוכנות התיווך "אטלן נדל"ן", פנה לדלפק הקבלה ולקח
סוכן-אישי מהסלסלה. כשיצא שוב לרחוב לחץ על מתג ההפעלה ובחר
בשפה העברית.
"סוכן חיפוש הדירות הנייד של אטלן נדל"ן לשירותך", אמר הסוכן.
"שלום", אמר פרויס. "אני מחפש דירה בשכירות של עד אלף דולר
לחודש".
"אתה צוחק עלי", אמר הסוכן.
פרויס הביט במכשיר בתדהמה. "אלף דולר זה לא מספיק?"
"רואים שהגעת אלינו מרחוק, מר... סליחה, מה שמך?"
"נו, באמת!" אמר פרויס.
"רואים שהגעת אלינו מרחוק, נו באמת".
"אה..."
"אם תשאל לדעתי", אמר הסוכן, "המינימום המתאים לרמה שלך  מתחיל
באלף חמש מאות".
"חור יקר, הכוכב הזה", מלמל פרויס לעצמו. "טוב", אמר לסוכן,
"תראה לי דירה באלף מאתיים".

כשהגיעו לדירה הרביעית פרויס כבר היה מתוסכל. הוא עצר בחדר
האמבטיה והסתכל סביבו. הוא נזכר שיעצו לו לבדוק את תשתית המים
בדירה. "הורד מים", אמר, והאסלה נשטפה. הוא יצא מהחדר ונכנס
לסלון. "לחיים!" אמר, ושמע את האסלה נשטפת בשנית. לא עובד מי
יודע מה, חשב.
"האם קיבלת החלטה?" שאל הסוכן האישי.
פרויס נד בראשו לשלילה.
"האם קיבלת החלטה?" שאל הסוכן.
"כן", אמר פרויס. "לא!"
"האם תוכל לחזור על דבריך?"
"אני לא מעוניין בדירה", אמר פרויס.
"אתה צוחק עלי", אמר הסוכן.
"אתה צוחק עלי!"
"אם תשאל לדעתי", אמר הסוכן, "המינימום המתאים לרמה שלך מתחיל
באלף חמש מאות".
"לא שאלתי".
"רואים שהגעת אלינו מרחוק, נו באמת".

פרויס חזר לסוכנות. פקיד הקבלה קיבל מידיו את הסוכן האישי
והכניס אותו לעמדת קריאת המידע.
"אני מבין שלא מצאת דירה מר... אה... מה?"
"לא משנה", אמר פרויס.
"המכשיר מקולקל?"
"יתכן".
"אני יכול לעזור?"
"תשכיר לי את הדירה שלך באלף דולר לחודש", אמר פרויס.
"אלף דולר?" אמר הפקיד. "רואים שהגעת אלינו מרחוק, אדוני".
לרגע לא היה פרויס בטוח מי ענה לו.
"התקציב שלי הוא אלף, מקסימום אלף מאתיים", אמר.
"אז אולי אתה לא צריך לחפש דירה ריקה", אמר הפקיד. "אולי תיכנס
לדירת שותפים?"
"לא תודה", אמר פרויס. "ארבע שנים בקורס גרתי בדירה עם עוד שני
צוערים. נמאס לי שחוסמים לי את הרחפת, נמאס לי שקו התקשורת
לכדור הארץ תפוס כל היום, נמאס לי לריב איזה מולטימדיה תוצג
בסלון -"
"ובכל זאת".
"ונמאס לי לפתוח את המקרר בבוקר ולגלות שנגמר החלב!"
"זה לא חייב להיות ככה", אמר הפקיד.
"אני כבר מכיר את זה, תודה", אמר פרויס. "אני אחפש בסוכנות
אחרת". הוא פנה לצאת.
"רגע, אדוני, רק עוד דקה מזמנך", אמר הפקיד. "אני מבין שכבר
גמרת את הקורס - קורס טיס נכון?"
"קורס טיסת חלל. סיימתי לפני שבועיים".
"אז יכול להיות שאוכל לעניין אותך במשהו שאולי יתאים לך".
"באלף דולר?"
"יש לנו תוכנית חדשנית להשכרת דירות", אמר הפקיד. "עדיין לא
פרסמנו אותה. היא רק בשלבי ניסיון, אבל כטייס חלל מוסמך נראה
לי שתתאים. אני רק צריך לברר עוד כמה פרטים אישיים כדי לבדוק
התאמה".

פרויס היה באמצע משחק כדורגל עם ידידו הטוב מימי הקורס, גור,
כאשר פתאום נשמע צפצוף באוזניותיהם. "נווט דרג ג' פרויס, נווט
דרג ג' גור, אנא הגיעו לחדר הישיבות לתדרוך לפני טיסה".
הם הורידו את האוזניות ויצאו, רוטנים, מתא ההדמיה התלת ממדי.
"תגיד, מה עם דירה?" שאל גור בעת שהלכו לעבר חדר התדריכים.
"מצאת כבר?"
"קיבלתי הצעה מדהימה לדירת ארבעה חדרים", אמר פרויס.
"בכמה?"
"קצת פחות מאלף".
"לא יכול להיות!" אמר גור.
הם הגיעו לחדר התדריכים ומצאו אותו ריק.
"סתם קראו לנו מוקדם", רטן פרויס.
"אז איך הדירה כל כך זולה?" שאל גור.
"זו עסקה חדשנית", אמר פרויס. "המילה האחרונה בהשכרת דירות".
"שזה מה?"
"דירה עם שותף".
"זו המלה האחרונה?"
"אה... אולי זאת שותפה? אני לא בטוח".
"דירה עם שותף", אמר גור. "אפשר לחשוב".
"לא סתם שותף", אמר פרויס והושיט לו עלון פרסומת. "קח, תקרא".

אטלן-נדל"ן מציגה את הלהיט החדש בעולם השכירות! שותפות
סימביוטית - כל היתרונות של מגורים בשותפות ללא כל חסרונות!
לפרטים, היכנסו לסוכנות התיווך אטלן-נדל"ן הקרובה!
עוד היום!

"אז מה הפרטים?" שאל גור.
סגן מפקד הטייסת וקצינת הקשר נכנסו לחדר.
"שלום לכולם", אמר סגן המפקד.
"אחר כך", אמר פרויס.

פרויס קבע עם המתווך בשעה שבע בערב. כמה דקות לפני כן הוא כבר
ניצב בכניסה לבניין ובחן את הסביבה. הרחוב היה דו סטרי ותלת
מפלסי, התנועה היתה מעטה, והמפלס התחתון של הכביש, המקביל
לקומת המגורים העליונה, היה ריק. בדרך לחניון ריחף פרויס סביב
הבניין ובחן אותו. בחיפושיו אחר דירות עד כה הוא למד שלרוב
הדירה להשכרה היא המוזנחת מכולן, אך כאן הוא לא ראה זגוגיות עם
מעטה סטטי פגום או כל סימן מחשיד אחר. רכב של חברת אטלן נדל"ן
הגיע בריחוף קל וחנה לידו. גבר שמנמן יצא ממנו בזריזות. "איזו
שכונה שקטה, אתה רואה?" אמר.
"כן", אמר פרויס. "נחמד מאוד".
"נעים מאוד", אמר השמנמן. "אני ברזילי, המתווך, מאטלן נדל"ן".
"אני פרויס".
"ותראה איזה שפע של חניה יש על הגג", אמר ברזילי. "לא צריך
לחפש שעות".
"נכון".
"בוא נרד לדירה, אתה תראה שהיא משגעת".
הם נכנסו למעלית. "קומה ראשונה", אמר ברזילי.
"קומה ראשונה? באמת?"
"לא ידעת? זו הדירה הכי שקטה בבניין".

הסלון בכניסה לדירה היה מזמין ורחב ידיים. ממבט ראשון היה ברור
לפרויס שזו הדירה הכי חדשה והכי יפה שהוא ראה עד כה בכוכב הלכת
אטלן.
"יש, כמובן, מערכת בידור של מיטב היצרנים", אמר ברזילי, "עם
מסך 60 אינץ'".
"אני רואה", אמר פרויס.
"וגם מטבח מרווח, חדר עבודה ושני חדרי שינה".
פרויס הלך אחר ברזילי מהסלון אל חדרי השינה. לפתע הבחין בשק
עגול וורוד, בעל מעטה מבריק ולח, הצמוד לחלונות הסלון. הוא
הצביע לכיוונו בתמיהה.
"אה, ממש לא מנומס מצידי", אמר ברזילי. "תכיר את השותפה שלך".
"אה", אמר פרויס. הוא התבלבל לרגע אך מיד התעשת, התגבר על
רתיעתו הטבעית וניצב לידה.
"שלום, אני פרויס", אמר, ומאחר שלא זכה למענה המשיך, "נעים
מאוד, איך קוראים לך?"
"היא לא מדברת", אמר ברזילי.
"אה..."
"היא רק רוטטת".
"אני מבין".
"ממחקרים שערכנו", אמר ברזילי, "נראה שלא צריכה להיות לכם בעיה
להסתדר עם זה שלא תוכלו לדבר".
פרויס הרהר בכך. הוא זכר אי אלו ויכוחים שונים ומשונים שהיו לו
עם שותפיו בעבר. עד מהרה עלה בדעתו שיש יתרונות למצב.
"אני אסתדר", אמר.
"מצוין", אמר ברזילי. "מצוין. אז..."
"תגיד", אמר פרויס, "איזה מין... זאת אומרת, מה היא... איזה
מין יצור היא בדיוק?"
"שאלה מצוינת, שאלה מצוינת", אמר ברזילי. "זו, כמובן, אה...
כן, לרגע שכחתי, אה, זאת... שואבנית".
"לא ראיתי כאלה", אמר פרויס.
"בטח שלא ראית", אמר ברזילי. "אין הרבה כאלה. אני לא יודע אם
אתה בקיא בזנים המתורבתים בגלקסיה, אבל זה זן מוערך מאוד,
השואבניות. מאוד נעים, מאוד נוח. פשוט מצוין".
"איך היא מממנת את שכר הדירה?"
"היא עוסקת במקצוע העתיק ביקום", אמר ברזילי. "היא מנקה".
השואבנית החליקה ימינה על החלון וחלק השמשה שנחה עליו קודם
התגלה כעת, מבריק ונוצץ.
"היא עובדת בניקוי רכיבים ביולוגיים לתעשייה", אמר ברזילי. "הן
מאוד מבוקשות שם".
"אני מבין", אמר פרויס.
"זה גם חלק מהתזונה שלה. תבין, זה עובד ככה - אתה לא תנקה את
החלון והיא לעולם לא תגמור לך את האוכל במקרר".
"גאוני!" אמר פרויס.
"בנוסף לכך, בגלל הרטט הטבעי שלה, המגע שלה מאוד נעים. זה כמו
מסאז'".
"וואו", אמר פרויס. הוא הושיט את ידו, נגע בשואבנית אך נרתע
מיד. "קר!"
"אה כן, זו שואבנית קרה. יש קרות וחמות. שכחתי".
הם שהו עוד שעה קלה בדירה, אך פרויס כבר החליט. בינו לבין עצמו
כבר תהה אם יש לשותפתו החדשה חברות מהסוג החם.

"מצאתי את השותפה המושלמת", אמר פרויס.
"כבר אמרת את זה שבע פעמים היום". אמר גור.
"אם אני מלכלך - היא מנקה".
"כן", אמר גור. "יופי".
"אין קשר בכלל בין מה שאנחנו צורכים. זה גאוני!"
"אהא", אמר גור.
"אתה קולט? רוב הזמן אני לא שם לב שהיא שם. מדי פעם אני רואה
אותה זוחלת מחדר לחדר, וזהו".
"יופי".
"אז לראות מדוזה ורודה זוחלת במסדרון זה לא מראה מלבב, אני
מודה, אבל לפחות היא לא מבקשת ממני לקנות לה דברים כשאני עובר
בסופר".
"אני מבין", אמר גור. "אתם בכלל לא מתקשרים ביניכם?"
"לא, לא ממש. לפחות לא ניסיתי. בשביל מה, בעצם?"
"מדהים", אמר גור. "אתם הרווקים, אתם חיים בעולם אחר. אני, אם
הבת שלי מלכלכת, ישר אני צריך לנקות".
"טוב", אמר פרויס, "אצלי המצב יוצא דופן".
"ואשתי, אם אני לא מתקשר לאשתי פעמיים ביום..."
"אתה לא רוצה לדבר עם אשתך?"
"והכלב, מה אם הוא צריך לצאת?"
"טוב, הבנתי", אמר פרויס. "בקיצור, מתי אתה בא לבקר?"
"בהזדמנות הראשונה שתהיה לי", אמר גור, "אני מבטיח לבוא לראות
את המדוזה שלך".
"יש לי רעיון", אמר פרויס. "אנחנו נוחתים עוד יומיים. אני
אזמין אותך ואת שאר הצוות לראות את המשחק. 60 אינץ'!"
"תזמין אליך את כל הצוות?"
"את מי שאני מכיר. אולי אפילו גם את קצינת הקשר. היא חמודה".

שעתיים לאחר שפרויס חזר מהטיסה וחצי שעה לאחר שנרדם צלצל
הטלפון.
"הלו?"
"אני מדבר עם מר פרויס?" אמר קול מעברו השני של הקו.
"כן", אמר פרויס. "מי זה?"
"מדבר ברזילי מסוכנות התיווך אטלן נדל"ן".
"אהלן", אמר  פרויס. "אה, בדיוק חזרתי מטיסה..."
"מדובר בנושא דחוף!"
"כן?"
"השותפה שלך הגישה עליך תלונה במוקד לשותפות בין גזעית
שפתחנו", אמר ברזילי.
"מה?"
"אני הייתי בין אלה שחשבו שלא צריך מוקד", אמר ברזילי.
"ששותפים יכולים להסתדר גם אם הם לא מאותו כוכב לכת. אבל בגלל
אנשים כמוך..."
"על מה אתה מדבר?" שאל פרויס.
"השותפה שלך התלוננה שלא היית בבית שבועיים".
"הייתי בטיסה". אמר פרויס.
"ככה עוזבים את הבית לשבועיים, כאילו כלום? בלי להודיע? בלי
לארגן כל מה שצריך?"
"על מה אתה מדבר?"
"השותפה שלך תלויה בלכלוך בשביל התזונה שלה!" אמר ברזילי.
"חשבתי שהבנת את זה".
"בערך", אמר פרויס. "אז מה?"
"אז היא התרגלה לכמויות הלכלוך שאתה משאיר כל יום. זה מאוד
הפתיע אותה, ההיעדרות שלך".
"אה..."
"לא יכולת להודיע לה מראש שאתה נוסע?" אמר ברזילי. "או לפחות
ללכלך את הבית במיוחד לפני שאתה יוצא לזמן ארוך? משהו?"
"אני מבין", אמר פרויס, "טוב, לא ידעתי".
"נו, לא נורא. לא ידעת, קורה. אני מבין שאתה מרוצה מהדירה?"
"מאוד".
"אז אני מקווה שהמקרה לא ישנה ולא נצטרך להתערב".
"כן, כן, בוודאי". אמר פרויס בחופזה. "אל תדאג, אני אדאג שהיא
תהיה מרוצה".
"אני שמח לשמוע", אמר ברזילי. "עכשיו תבין, היא קצת נסערת
כרגע, אז תרגיע אותה, בסדר?"
"כן", אמר פרויס. "בטח".
"טוב, אז..."
"אה, רגע", אמר פרויס. "איך אני ארגיע אותה?"
"שואבנית נכון? תראה, מה שהן הכי אוהבות..."
"כן?"
"כשאתה בשירותים... אתה אתי?"
"כן".
"תשאיר לה כמה טיפות על הקרש".
"אה".
"כמה טיפות. לא הרבה".
"בסדר".
"בעצם, רק היום, תשאיר קצת אקסטרה טיפות בגלל שהיא נרגשת. זה
מינרל שהיא מאוד אוהבת".
"אין בעיה", אמר פרויס.

"לדעתי זה המשחק הכי חשוב העונה", אמר גור.
"אתה בטוח שקולטים אצלך את המשחק?" שאל סגן מפקד הטייסת. הוא
הצטרף לצוות שהלך לראות את המשחק אצל פרויס. "בכל אטלן הוא
מוצג רק בשלושה פאבים".
"זה בגלל שקשה לקלוט פה את כדור הארץ", אמר גור.
"אל תדאגו", אמר פרויס. "בדקתי שקולטים כבר בבוקר. סיפרתי לכם
על השותפה המושלמת שלי?"
"שמענו כבר הכל", אמר אחד מחברי הצוות. "גם את הסיפור על
הקרש".
"אתם רואים איך הסתדרתי?" אמר פרויס. "אני מוכן להשכיר לכם
אותה".
"תפסיק לדבר על השותפה שלך ותחנה", אמר סגן המפקד.

הם יצאו מהמעלית ונכנסו לדירה. "תרגישו כמו בבית", אמר פרויס,
הפנה את אורחיו לסלון והלך עם גור למטבח, להביא את השתיה.
"איך המסך?" שאל בקול. "יותר גדול מבפאב, נכון?"
"אני לא רואה אותו", אמר סגן מפקד הטייסת.
"מצחיק מאוד", אמר פרויס. "תגבירו את הקול, אני רוצה לשמוע".
"אה, פרויס", אמר אחד מאנשי הצוות, "הדבר הורוד הגדול העגול
הזה..."
"אל תדאג, זה השותפה שלי".
"זה כל מה שרואים בסלון", אמר איש הצוות.
"היא אולי גדולה", אמר פרויס, "אבל לא עד כדי כך. מה קרה? אין
לכם מקום על הספה?"
גור, שהבין שמשהו לא בסדר, השאיר את הבירות במטבח והלך לסלון.
"פרויס", הוא אמר לאחר רגע או שניים, "כדאי שתבוא הנה".
"בסדר, בסדר", אמר פרויס. "מה העניין?"
הוא נכנס לסלון, בידו האחת מגבת ובשניה שש בירות. "קחו, תשתו.
למה אתם לא יושבים? איפה השלט?" הוא מצא את השלט והסתובב אל
מסך המולטימדיה בעודו מגביר את הקול.
"כן כן, והמשחק הגורלי של נבחרת היבשות של כדור הארץ יתחיל
בעוד דקה אחת בלבד", אמר הקריין, ורק כעת הבחין פרויס שהשותפה,
עגולה, ורודה ולחה כתמיד, דבוקה לאורך ולרוחב המסך.
"קולטים יופי", אמר גור.
"ממש מסך גדול", אמר חבר צוות נוסף.
"בזוית מפה היא קצת שקופה, אז אפשר לראות את הלוגו של הערוץ",
אמר גור.
"מה עובר עליכם?" אמר סגן המפקד. "המשחק מתחיל עוד דקה! פרויס,
אתה מוכן להזיז כבר את הדבר הזה?"
"אה", אמר פרויס, "אפשר לנסות". הוא ניסה לאחוז בשותפה אך לא
הצליח. גור בא לעזרתו.
"איכס!" אמר גור. "זה רוטט וקר!"
"יש כאלה חמות", אמר פרויס.
הם ניסו להזיז את השותפה, אך לשווא. כעבור דקה הצטרפו אליהם גם
שאר חברי הצוות.
"מהלך מבריק!" אמר הקריין, "איזו הזדמנות מצוינת לנבחרת
היבשות, נראה שיהיה לנו משחק טוב היום, רבותי..."
"נו כבר!" צעק סגן המפקד.
"זה לא זז!" אמר גור.
"אי אפשר לתפוס", אמר אחד מאנשי הצוות.
"תדחוף ימינה!"
"לא! תמשוך אליך!"
"לספירה שלי, כולם ביחד! "
"אחת, שתיים, ושלוש!"
"הוא מתקדם במהירות הבזק", אמר הקריין, "ומעביר לצד השני...
איזו החמצה!"
"אוף!"
"טוב, חבל על הזמן", אמר סגן המפקד. "בואו נלך".
"למה? תישארו!" אמר פרויס, "היא בטח תזוז עוד מעט!"
"כן, בטח". אמר אחד מחברי הצוות.
"לא נראה לי שהדבר הזה זז", אמר סגן המפקד. "שלום".
"יאללה", אמר חבר צוות נוסף, "בואו נזוז".
"אתה בא, פרויס?" שאל גור.
"אה לא, בשביל מה? אני בטוח ש..." פרויס שמע את רשרוש החלקת
הדלת הנסגרת, ואחר כך את סגן מפקד הטייסת מעברה השני, רועם,
"חצי שעה מכאן עד לפאב הכי קרוב! חצי שעה!"
באותו ערב, כאשר פרויס נכנס למקלחת, מתוסכל, עלה במוחו רעיון.
"איך לא חשבתי על זה קודם?" קרא. הוא רצה להתקשר מיד, אבל היה
עליו לחכות לבוקר.
"ברזילי", הוא אמר לצג המולטימדיה באמבטיה בעת שהתגלח, "איך
אני מזיז אותה?"
"שניה", אמר ברזילי, "אני מחפש בספר".
"ספר?"
"אה, כן בטח. שואבנית, נכון?"
"שואבנית, שואבנית".
"רעש בתדירות גוברת", אמר ברזילי. "זה היה מושך אותה ישר".
"זה כל מה שהייתי צריך לעשות? ללכת לחדר שינה ולדפוק על הדלת
בקצב? זה היה מביא אותה אלי?"
"היא היתה קופצת עליך", אמר ברזילי.

"אז איך אתה יודע שעכשיו היא לא על המסך?" שאלה אפרת. היא היתה
קצינת הקשר של הבסיס, ופרויס ניסה להתחיל איתה כבר כמה שבועות.
בתחילה היתה לו תחושה שהיא לא משתפת פעולה, אך דווקא הסיפור על
תקרית המשחק הוביל לשיחה משעשעת, שגרמה לו להציע ולה להסכים.
"עכשיו אני כבר יודע להזיז אותה. אז את רוצה לעלות?"
"כבר בפגישה הראשונה?"
"רק לקפה".
"רק בשביל קפה אני לא עולה".
"אז לא רק לקפה".
"אה", צחקה אפרת. "בשביל זה תצטרך להמשיך להזמין אותי לצאת".
כשנפרדו, עלה פרויס לבדו לדירה. כשנכנס לסלון ראה לפתע שתי
מדוזות ורודות במקום אחת. "הבאת חברה?" שאל. המדוזות לא ענו.
הוא נכנס למטבח להכין לעצמו משקה. כעבור כמה דקות החל לשמוע
רעש מוזר. הוא נכנס לסלון וראה את השותפה והמדוזה השניה קופצות
במעגלים זו סביב זו.
"הלו?" שאל פרויס. "מה קורה פה?"
הסיבובים הלכו ונסגרו למעין חיבוק, והמדוזה האורחת החלה להתיז
ריר דוחה לכל עבר.
"מה זה?" צעק פרויס, "תראו מה אתם עושים לסלון!" וקפץ על
המדוזה המשפריצה.
היתה זו החלטה לא נבונה.

"אז מה שלום השותפה המושלמת?" שאל גור.
"אל תשאל", אמר פרויס.
"מה קרה? היא מפריעה לך לראות מולטימדיה?"
"הלוואי. עכשיו תקופת הייחום שלה. כל הבית מלא ריר. בהתחלה,
כשלא הבנתי מה קורה, ניסיתי לעצור את אחד החברים שלה, והוא
נדבק אלי וסובב אותי איזה עשרים פעם".
"הוא כנראה לא בררן במיוחד", צחק גור. "כמוך".
"אני יודע? בסוכנות התיווך אמרו לי שזה צריך להיגמר השבוע.
הייתי משתגע אחרת. כל ערב, כל ערב".
"אז מה, תעבור לגור לבד?"
"לא יודע".
"אתה רואה איזה יופי זה להיות נשוי? אתה בא הביתה, במקום שתי
מדוזות מחכה לך מרק חם".
"באמת מחכה לך מרק?" שאל פרויס.
"אה", אמר גור, "האמת, מאז שאשתי נרשמה לקורס... לא משנה. אז
מה עם אפרת?"

"את רוצה לעלות?"
היתה זו הפגישה השלישית והתשובה היתה חיובית. כשנכנסו לדירה,
היא היתה מסודרת ונקיה. פרויס הראה לאפרת את הדירה ואת השותפה,
ששכבה במנוחה על החלון בסלון.
"היא נראית ממש בלתי מזיקה", אמרה אפרת.
הערב התנהל למישרין. הם אכלו קינוח שוקולד שפרויס הכין לאור
דיודות רומנטיות, צפו במצג מולטימדיה, התחבקו, התנשקו ומצאו את
דרכם אל חדר השינה. שם גילה פרויס שאפרת קולנית משהו. אולי,
חשב, קולנית מדי. אך זה, כמובן, לא עצר בעדו. שיסבלו השכנים,
חשב. עד מהרה היו לגוף אחד, הנע ומפיק אנקות קולניות קצובות.
בסלון החלה השותפה לנוע.

למחרת בא פרויס לבקר את אפרת בבית החולים בו אושפזה. למרות
שהנזק הסתכם בעצם סדוקה, הוא ידע שהם לא ימשיכו לצאת. אפרת
היתה עסוקה בהחלפת ערוצים עצבנית.
"תגיד", אמרה, "לא סיפרת לאף אחד בבסיס, נכון?"
"בבסיס?" שאל פרויס. "לא. לאף אחד. סיפרתי שהיתה לנו תאונה עם
הרחפת".
"טוב מאוד".
"עם הרחפת שלך", אמר פרויס.
"שלי?"
"כן. את יודעת, רק גמרתי את הקורס לא מזמן, הייתי חייב להגיד
שאת נהגת".
"ממש יפה מצדך, פרויס. אני פה בגלל השותפה שלך, ואתה אומר
לכולם שזה באשמתי".
השותפה, חשב פרויס, מה לעשות עם השותפה?

כשפרויס פגש את גור, הוא סיפר לו מיד על כל מה שקרה. גור, לאחר
שסיים לצחוק, טען בתוקף שעל פרויס לעבור דירה, ומיד. פרויס
הסביר שהוא רוצה לגור לבד אך אינו יכול להרשות זאת לעצמו כרגע
- לא את שכר הדירה ולא את החיפוש. גור אמר שכבר אי אפשר לצפות
מה השותפה האידיאלית תעשה.
"בפעם הבאה שתהיה עם בחורה בחדר", הוא אמר, "אתה יודע מה יקרה?
אתה תחשוב כל הזמן איפה השותפה שלך. איך לדעתך זה ישפיע על חיי
האהבה שלך?"

ההודעה שהשאיר פרויס במענה הקולי של סוכנות אטלן נדל"ן היתה
קצרה. הוא הסביר שהוא מצטער אך הוא מודיע בזאת, בהתאם לתנאי
החוזה, שבעוד חודש ימים הוא עוזב את הדירה. התגובה לא אחרה
לבוא. כעבור שעתיים התקשר ברזילי ותבע פגישה דחופה. השניים
נפגשו למחרת בפרי שייק-בר הקרוב לדירה.
"מה קרה, פרויס?" שאל ברזילי.
"שום דבר מיוחד", אמר פרויס. "פשוט חשבתי שהגיע הזמן שאני אגור
לבד".
"פתאום החלטת לגור לבד?"
"תראה..."
"קודם חיפשת שותף, לא?"
"כן".
"והתנדבת לתוכנית שלנו, לקחת אחריות".
"זה לא בדיוק היה ככה", אמר פרויס. "אתם הצעתם, וזה נשמע לי
סביר".
"סביר?" אמר ברזילי. "אחרי שלושה חודשים לעזוב זה סביר?"
"נכון, זה קצת מהר, אני מודה", אמר פרויס, "אבל אנחנו לא כל כך
מסתדרים. וחוץ מזה, למה אני צריך להסביר לך את זה? בחוזה כתוב
שכל מה שאני צריך לעשות זה להשאיר הודעה חודש מראש, ואת זה כבר
עשיתי".
"תקשיב, פרויס", אמר ברזילי, "זו לא החלטה פשוטה. אני מבין שעל
עצמך חשבת. אבל מה עם..."
"השותפה? אני בטוח שתמצא מישהו אחר שישאיר לה לכלוך בכל
הבית".
"לא על השותפה. מי מדבר על השותפה?"
"אז על מה אתה מדבר?"
"על האנושות, פרויס".
"מה?"
"האנושות ויכולת ההשתלבות העתידית שלה בין הגזעים".
"סליחה?"
"אתה חלק מקבוצת ניסוי, פרויס. לניסוי הזה יש השלכות מרעישות.
בראש ובראשונה נדל"ניות, אבל גם כלל אוניברסליות".
"אוניברסליות?"
"בהחלט". אמר ברזילי.
"אבל אם זה ניסוי, התוצאות שלו צריכות לשקף..."
"הן צריכות לשקף בדיוק את מה שאנו רוצים להוכיח. אחרת לא היינו
משקיעים כל כך הרבה כסף בלערוך את הניסוי, נכון?"
"אה..."
"אתה חלק מהותי בניסוי, פרויס", אמר ברזילי. "אתה לא יכול
לעזוב סתם ככה".
"תראה, אתה קצת מגזים לא? אתם בטוח לא קובעים את התוצאות לפי
בן אדם אחד".
"בוודאי שלא! אבל בשביל לשכנע את המשקיעים, אנחנו צריכים...
האנושות צריכה מאה אחוז!"
"מאה אחוז?"
"אתה רוצה להיכנס להיסטוריה, פרויס, בתור האיש שבגללו נכשל
הניסוי? אתה רוצה להיות נציג הגזע שהכשיל את יוזמת האינטגרציה
הגדולה ביותר מאז ביטול העבדות בעולם הישן?"
"אה..."
"תחשוב על זה פרויס", אמר ברזילי. "בבקשה תחשוב על זה".

פרויס חשב וחשב. חצי ממנו רצה לקום ולעזוב הכל, ולו רק כדי
להוכיח שהוא יכול. חציו השני טען, שאם הסיפור יתגלגל לאוזני
המפקדה, הם בוודאי לא יעריכו את העובדה שטייס חלל, שיכולת
ההתמודדות עם תרבויות שונות היא חלק מהותי מתפקידו, נכשל באופן
כה מחפיר בביתו. שני החצאים רצו לחזור לדירה ולגלות שהמדוזה
איננה.

כעבור שבוע, בו הלך מצב רוחו של פרויס והידרדר, החליט גור
לנסות לעזור.
"מה העניין?" שאל.
"כרגיל", אמר פרויס. "השותפה".
"מה עכשיו?"
"עזוב, כל יום משהו חדש".
"אז מה עושים?"
"אני יודע?" אמר פרויס ביאוש. "דיברתי עם חברת התיווך עוד פעם.
אמרתי להם שאם זה כל כך חשוב להם, שיעשו משהו".
"ומה הם אמרו?"
"הם המליצו שנלך לייעוץ זוגי".
"יעוץ זוגי? לבן אדם ומדוזה? יש דבר כזה?"
"הם יארגנו משהו".

בכניסה לחדר הייעוץ בסניף של חברת התיווך חיכה ברזילי, נרגש
כולו. "זו פעם ראשונה שאנחנו עושים דבר כזה", אמר. "אם זה
יצליח, זו תהיה פריצת דרך היסטורית. קדימה, תיכנס, תיכנס".
הוא פתח עבור פרויס את דלת המשרד ונשאר בחוץ. פרויס נכנס והביט
סביב. ניכר היה שמשרד הייעוץ אולתר בחופזה. משטחי עבודה הוצמדו
לקיר, צגי מחשב הופנו זה אל זה ומודלים של שכונות מגורים נערמו
בפינה. בחלל שפונה במרכז החדר ישבה היועצת, אישה בעלת תווי
פנים דומים באופן מפתיע לאלה של ברזילי. מולה, צמודה לחלון,
היתה המדוזה.
"הכנס, פרויס", אמרה היועצת. "שב".
הוא לקח כסא פנוי והתיישב.
"נעים מאוד", אמרה היועצת, "אני נעמה. נתחיל?"
פרויס הנהן.
"ספר לי בבקשה, פרויס, מה הבעיה?"
"היא הבעיה", אמר והחווה בראשו אל השותפה.
היועצת הניעה את רגלה והמדוזה רטטה על החלון. "היא לא מסכימה
איתך".
פרויס הביט ביועצת בפליאה. "את מבינה אותה?"
"כן", אמרה היועצת. "בקווים כלליים. שפת השואבנים מורכבת מאוד,
אבל אני מסתדרת".
"והיא מבינה אותי?"
"אני מרטטת לה עם הרגל".
"אה", אמר פרויס. "בסדר".
"אז אני שואלת שוב - מה הבעיה?"
"היא", אמר פרויס. "אני לא מסתדר איתה".
"למה?"
"היא משגעת אותי".
"אתה יכול לתת דוגמאות?"
"היא נתקעת שעות על הטלוויזיה בסלון דווקא כשיש משחק חשוב!"
"בסדר. מה עוד?"
"היא עפה לתוך החדר שלי ברגעים הכי פחות מתאימים".
המדוזה החלה לרטוט בזעם.
"מה היא אומרת?" שאל פרויס.
"שהיא מנקה את הטלוויזיה רק פעם בשבוע", אמרה היועצת.
המדוזה הוסיפה לרטוט.
"ושהיא נכנסה לחדר שלך רק בגלל הרעש שעשיתם".
"אז עשינו רעש. זאת סיבה..."
"היא אומרת שזה היה בטעות. בנוסף על כך, אתה הפרעת לה באותה
מידה לפני כן".
"מה? איך היא משווה בכלל? את יודעת שהיא הכניסה את החברה שלי
לבית חולים?" אמר פרויס. "שלא לדבר על זה שמאז אנחנו כבר לא
ביחד",  הוסיף בעצב. "היא יוצאת עכשיו עם סגן מפקד הטייסת".
המדוזה רטטה.
"היא אומרת שגם החבר שלה נכנס להלם ממך", אמרה היועצת, "ושהיא
מצפה שתתחשב בה יותר ולא תעשה רעש באמצע הלילה".
"ומה את חושבת שהיא עושה באמצע הלילה?" אמר פרויס. "את יודעת
שלפעמים אני מתעורר ומוצא אותה נצמדת אלי?"
המדוזה רטטה שוב.
"זה בגלל שאתה לא נמצא הרבה בבית", תרגמה היועצת. "היא רעבה,
והזיעה שלך..."
"כשאני ישן?"
"היא כל הזמן מנסה להתקרב אליך", אמרה היועצת, "אבל אתה לא
נותן. אתה מתרחק".
"תראי", אמר פרויס, "אני מבין שהיא צריכה את זה, אבל כמה
אפשר?"
"אז למה לא אמרת לה?"
"אני לא יכול".
"לא יכול?"
"ברור שלא. היא לא מבינה אותי".
"רגע, אתם לא מתקשרים? לא דנים בבעיות שלכם?"
"איך?" שאל פרויס.
"מה זאת אומרת איך? אתם לא יכולים לדבר, אבל אתם יכולים לתקשר.
זה נורא פשוט, תשימו לב זה לזו, תהיו רגישים".
"אני משאיר לה טיפות על הקרש!"
המדוזה רטטה.
"מה עכשיו?"
"היא אומרת שפעם בשבוע זה לא מספיק", אמרה היועצת.
"טוב, אה..."
"היא אומרת שבהתחלה עשית את זה כל יום".
"טוב, את יודעת, בהתחלה".
"ואחר כך מפסיקים להשקיע?"
"אה, כנראה שלא".
"אני מבינה", אמרה היועצת. "פרויס, תגיד את האמת: כל כך רע
לך?"
"אה..."
"אתה חושב שיהיה לך יותר טוב עם מדוזה אחרת?"
"לא".
"יפה", אמרה היועצת. "אז אני מסכמת: פרויס, אתה לא תביא אורחים
בלי להודיע מראש, לא תעשה רעש מוגזם ותקפיד לכלכך את הדירה
כראוי".
"מה? בסוף אני יוצא לא בסדר? ומה אתה?"
המדוזה רטטה.
"מה?" אמר פרויס.
"היא אומרת שהיא גם מוכנה להשקיע", אמרה היועצת.
"אה".
"שהיא תתן לך יותר מרחב".
"בסדר. זה חשוב".
המדוזה הוסיפה לרטוט.
"היא חושבת שאתה שותף טוב, שממש מלכלך הרבה את הבית".
"אה, תודה. אה, תגידי לה ש..."
"תגיד לה אתה".
"אה", אמר פרויס ופנה אל המדוזה. "אני גם חושב שאת שותפה טובה.
לפחות עם כוונות טובות. אני מבין את זה עכשיו". אט-אט הוא הניח
את ידו על המדוזה, שרטטה בעונג.

פרויס יצא מהבסיס בהילוך קל כשהוא שורק להנאתו. בידו האחת
החזיק בקבוק חם ובשניה צנצנת של חומצה מלחית. גור פגש אותו
ביציאה.
"מה זה כל הדברים האלה?" שאל גור.
"מתנות לשותפה", אמר פרויס.
"מה שלומה, באמת?" שאל גור. "הפסקת להזמין אותי לבקר".
"מה? לא נכון. אתה תמיד מוזמן. רק צריך להודיע מראש".
"אה, אז אולי אתה רוצה לקפוץ אלי לראות את המשחק? אשתי והילדה
אצל ההורים שלה, אז יש לי את הבית רק בשבילנו".
"עכשיו? אה, אני לא יכול. פשוט, כבר שבועיים לא הייתי בבית.
וחוץ מזה..." פרויס נפנף בפריטים שבידיו.
"מה החגיגה?"
"אנחנו חצי שנה ביחד".
"אני מבין שהולך טוב".
"מצוין".

בכניסה לבניין חש פרויס לפתע שמשהו לא בסדר, תחושה קלה שנמהלה
בשמחה על ההפתעה שהכין לשותפה. הוא ביטל זאת כהתרגשות ונכנס
לדירה. בדרכו לחדרו הוא לא הבחין בה, אך לא ייחס לכך כל
חשיבות. הוא ערך את מתנותיו בסלון והחל דופק בקצב על השולחן.
השותפה לא הופיעה.
הוא ניסה שוב. עדיין לא. הוא עבר בין החדרים וחיפש אותה. כלום.
מוזר, חשב פרויס. בטח שינו לה את המשמרות או משהו.
למחרת התקשר אל ברזילי.
"צעצועים לי ולך שלום", אמר הקול מצדו השני של הקו. "במה אוכל
לעזור לך?"
"צעצועים?" אמר פרויס. "צעצועים, אמרת?"
"נכון. אדוני מכיר את הקטלוג?"
"מה? לא, סליחה, טעות, אה... רגע... הקול שלך מוכר לי. אתה לא
ברזילי?"
"מדבר".
"אתה לא עובד בסוכנות התיווך אטלן נדל"ן?"
"כבר לא", אמר ברזילי. "היא נסגרה. אולי אוכל לעניין אותך..."
"רגע", אמר פרויס. "מדבר פרויס. אני הייתי בניסוי של
השותפויות, אתה זוכר?"
"פרויס? אה, פרויס! המזוקן עם שלושת הראשים! בטח!"
"לא, לא", אמר פרויס. "יש לי רק ראש אחד. אני גר עם השותפה
השואבנית".
"אה. איך אוכל לעזור לך?"
"תגיד לי - מה קרה? איפה הסוכנות?"
"הסוכנות נסגרה. הפסידו יותר מדי כסף".
"ומה עם הניסוי של השותפות הסימביוטית?"
"שטויות. נכשל. לא האמנתי בו לרגע".
"נכשל?" אמר פרויס. "לא דיברת אתי על מאה אחוז?"
"מאה אחוז? על מה אתה מדבר?"
"אמרת לי שאני חייב להישאר בכדי להשיג הצלחה של מאה אחוז!" אמר
פרויס.
"אה, פרויס! עכשיו אני נזכר. אתה הטייס עם המדוזה. אתם הייתם
הזוג הכי טוב שלנו. כל השאר... זה היה נורא. לא רק בני אדם, כל
הגזעים התבוניים - המין האינטליגנטי מבין השניים היה עושה
בדירה מה שבא לו. היו לנו אפילו מקרים של ניצול והתעללויות.
נורא. היינו חייבים להפסיק את זה".
"ואיפה השותפה שלי עכשיו?"
"חזרה למגורי שואבניות. אגב, אתה צריך לפנות את הדירה עוד
שבועיים".
"מה?" אמר פרויס. "אתה צוחק עלי!"
"לא", אמר ברזילי.
"וזהו? ככה זה נגמר?"
"כן".
"אני לא מאמין", אמר פרויס. "רק שתדע שאני ממש לא ניצלתי את
המצב לטובתי".
"טוב", אמר ברזילי, "אתה לא היית הצד החכם. לא משנה. תגיד,
החגים מתקרבים, חשבת כבר מה אתה הולך לקנות? לאחיינים שלך,
אולי?"
"אחיינים? לא. רגע. תגיד לי, יש לך את הכתובת שלה?"
"כתובת? בטח יש בתיק שלכם משהו. אני יכול לנסות למצוא את זה.
למה? מה זה יעזור לך? אתה לא יכול לדבר איתה".
פרויס לא היסס.
"אני אסתדר", אמר.


הסיפור פורסם בכתב העת חלומות באספמיה, גליון 10, מרץ - אפריל
2004.