בסוף העולם.
ואם לפנות שם ימינה, באלכסון..
ללכת באותו שביל חלוקי נחל צר, גרגרים מתמוססים באין הסמיך
הזה...
שביל אבנים צהוב, תלוי בשחור..
להתקדם בפסיעות זעירות, מדודות.
כפות הרגליים מקבילות לכתפיים.
הראש מורכן והפנים מסתתרות מאחורי השיער, בוחנת דרך החריצים.
ולרגלי גרבי ברך מפוספסות.
לצוף לי אי שם, לרחף במעלה החיים שעברו.
עוברים.
יעברו.
בסופו של דבר, מגיעים לחלל מסוים, יש בו עצים סגולים.
מלפפים את הנשמה. מוצאים דרכם אל אבי העורקים, דרך כל תא ותא.
יש בו אגם, זוהר בכחול.
האגם עומד ומתנדנד מצד לצד, ושום טיפה נופלת.

אולי שם.
אולי שם
אמצא את האומץ
לירוק לחיים בפרצוף.

אולי שם.
אולי שם אבין,
למה אני חיה ולמה זה טוב בדיוק.
ואז יגיע הקץ לנסיעות האוטובוס הנצחיות, עם אוזניות על פול
ווליום ואיפור מגוחך.
המבט ריקני. חלול. שואב.
ואם רק היה יודע הבחור ההוא שמעז להציץ בעיניי,
כמה הייתי רוצה להפוך בלתי נראית.
מאז ומעולם אני נשענת על מעקה הגשר שמעל לכביש המהיר,
מהרהרת בפזיזותי, בשטחיות הפתטית של השיח המעצבן הזה שלא צומח
לו כאן.
עד שאני מבינה ש...
אז אבקש אני מפיית המשאלות הקטנה, קחי אותי קוסמת, לשביל,
לחלל, לאגם ההוא, כדי ששם אוכל לקמט ולזרוק לפח את כל אשר
כאבתי ודיממתי

ולעשות את זה סוף סוף.

אז - לחייך.