[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרולוג

היום שבו פריסטין, אמנית התככים והשררה, כוכבת עולה של רצח
המונים בהתמזגות פושעת עם מיניות חסרת פשר של טירוף חושים -
שילמה על הכרטיס בעל הכיוון האחד והיחיד לגיהינום עלי אדמות,
זה היום שבו הבעת פניה תיחקק עמוק בתוכי כשתחלוף לידי כאילו
אינה מזהה את תווי פניי המודאגים, המבקשים למנוע ממנה להטיל את
רוע הגזרה על חייה נבובי הפורענות באשר הם.

זה היה יום שטוף שלג כשנתקלתי ביצור הדמוני נטול העכבות
לראשונה, הסערה החלה להתגבר לקראת הערב ועשיתי את דרכי מן
הטרקלין בצידי היער של פולין, אל עבר חנות המכולת המקומית, לא
רחוק מבית הקברות היהודי בעל מצבות האבן הנוטות לעיקמון רב
השנים, מעוררות פנטזיות מיניות בלילות קרים שטופי זימה של סקס
פרוע עד לביאת השומרים העיוורים לחירפון היקום. התקדמתי, מצטנף
במעילי, כשלפתע פרצה מן אחת מפינות הרחוב מכונית ישנה וחבוטה,
מחליקה על השלג במהירות מופרזת, אחריה עוד אחת שהתנגשה בה
והעיפה אותה לעברי. שמיים וארץ התהפכו ממקומם הראוי כשמצאתי את
עצמי על הרצפה המושלגת, פי תערובת מדממת של כאב אפוף חושים
ועיניי ספיראלה של תהומות השכחה. שלוש דמויות עלומות זהות בקעו
מן האפילה שהיוותה את המסדרון האפלולי שבו שהיתי ברגעי סחרור
אלו, רק אחת העזה להתקרב. כשניסיתי לזוז, הרגשתי משהו זז
בתוכי, משהו שלא היה במקומו הראוי.
"אתה בסדר, בחור?", שמעתי את אחד הקולות מהדהד מרחוק. אך הדמות
שהתקרבה רק הסיטה את צווארה ובחנה אותי, כמו שחיה פראית בוחנת
את קורבנה בעת הציד.
"שברת משהו?" היא שאלה בלחישה מהוסה, קולה כמו גריסת ארזים
במפעל עכור ומטונף.
"אני... אני לא יודע", השבתי בבלבול. קולי נשמע עבורי רחוק
מכדי שאוכל לתפסו, הרגשתי מחנק. היא התקרבה יותר, פולשת אל
תחום הטריטוריה שקבע גופי בין שכבות השלג והבטון.
"אני יכולה לבדוק?" אמרה, יותר מאשר שאלה, כששלחה את אצבעותיה
הסקרניות לעבר גופי, קרעה את כפתורי מעילי וחולצתי בבת אחת,
ידיה מתחילות למשש את חזי ובטני. כשהתקרבה, יכולתי לחוש את הבל
ערפילי פיה והערפול של תודעתי החל להתבהר. לראשונה, חששתי שאני
מביט במפלצת מהלגונה השחורה, צלקות עיטרו את תווי פניה,
מזוויות עיניה, במורד לחייה, אך מבעד לכל העור המצולק, יכולתי
לראות בבירור תווי פנים נאים, חיוורים, לא מחוספסים כמו שחשבתי
לראשונה. הייתה נערה קסומה בהבעתה המשונה, כשל ילדה קטנה
שחוותה יותר מדיי בערוב ימיה. עיניה השחורות בערו בלהבות האפלה
שממנה באו. ואז היא נגעה באיבר מיני, מושכת בפולשניות. "מה את
חושבת שאת עושה?" שאלתי בתדהמה, ואז היא הפסיקה.וטיפסה אט אט
אל המקום שבו פרצה הצלע מצד חולצתי וליטפה את האזור המדמם.
בידה השנייה היא פתחה את חגורת מכנסיה באגרסיביות והפשילה אותו
יחד עם תחתוניה, כאן, באמצע הרחוב המושלג. היא הכניסה את אצבעה
לאזור השעיר שהיווה איזור חלציה והחלה להיאנח. ידה הראשונה
אספה מעט דם מפצעיי ועלתה אל שפתיה, מורחת אותו שם בתנועה
חלקה.
"קדימה, פריסטין, תעזבי את הבחור במנוחה", אמר קול מרוחק.
"רק עוד קצת...", היא לחשה אל חלל האוויר, מתעלמת. גונחת עד
לאורגזמה המיוחלת. היא נפלה על האדמה בספזמתיות, ראשה בין ידיה
המונחות על השלג הקר, עוצרות את גופה הרכון מלהימרח לגמרי על
גבי האדמה. איבדתי את הכרתי.

התעוררתי בבית החולים, לא בטוח כיצד הגעתי לשם. הרופא הפולני
הגיח מדיי פעם מבעד לוילון כדי לוודא שהכול אצלי בסדר. זה היה
כל-כך הזוי שהיה נדמה לי ששמעתי אנחות מאחורי הוילון המסתורי.
פעם יצא הרופא, פעם יצאה האחות. אף פעם לא יצאו ביחד, בכל פעם
שאיבדתי את הכרתי שוב. התעוררתי לגלות פרח זכוכית מונח לצד
המיטה. גופי היה חבוש, וידי הימנית הייתה בגבס. יצאתי בנס,
הסביר הרופא. הצלע הסדוקה הייתה מאוד קרובה לנקב את אחת
מריאותיי, ואם לא היו מביאים אותי מהר לבית החולים, כנראה שלא
הייתי שורד את הלילה. בלילה, זיכרונות ליל המקרה שבו הגורל
הפגיש אותי עם פריסטין - רדפו אותי. דמיינתי את פריסטין מגיחה
מן הצללים, חלוק כחול מכסה את גופה הערום, אלילת המין הנצחית,
פצועת הנפש ורדופת הפחדים אפופי הגיהינום, פוסעת במורד המסדרון
אל עבר דלת עלומת שם או זהות, צעדיה מהדהדים כצעדי מלאך המוות
המגיע לקחת את קורבנו, חרמש בידו, קוצר גולגולות בדרכו הרפאית.

"תמיד אהיה כאן כדי לרדוף אותך," אמרה כשקירבה את פניה אל פניי
בחיוך מוות אחרון. פיה נצמד לפי ושיניה נשכו את לשוני, קורעות
אותה אל עולם ההזיות שילווה את חיי לעד.
אף אחד לא בא לבקר אותי. איש לא הכיר אותי כאן. הרופא היה עסוק
בלהיכנס לאחורי הוילון ולייצר קולות משונים שרק התחלתי לעמוד
על פשרן. עזבתי את בית החולים שבידיי רק פרח הזכוכית
וזיכרונותיה העלומים של פריסטין. מיהרתי חזרה לדירה בה
התגוררתי מתוך חשש שיפנו את חפציי כי איחרתי במועד התשלום.
בעלת הבית המתינה לי שם עם ארשת של מרמור מתובל היטב בעייפות
מתמשכת. לקח לי כמה דקות להרגיע אותה ולשלח את הסבלים שעמדו
לצידה חזרה למשרדם. התיישבתי על הכיסא, בודק את התחבושת,
נוגע-לא נוגע בכאב המעורפל שניבט ממקום הפציעה. פניתי אל
ה-'סטראטון', מכונת הכתיבה שלי בשטף היסטרי של מלל שלא ידעתי
מאז ימי צעירותי הטבולים בדיכאון קליני מהפנט. רק אחרי שעה קלה
בה התפרעתי על המכונה, נרגעתי, כמו אחרי אורגזמה סוערת, והבטתי
בחלקיקים של מה שכתבתי -

"מן הלוע ההרסני של הקיום האנושי ניבטה שארית הפליטה בדמות
נערה קודרת של קיפאון האנושיות העומדת בדרכן של האפשרויות
הפרועות ביותר".
...
"אותו יצור, לכאורה בן-תמותה, התפתל וגאה כמו הר געש רדום
שמחכה להתעורר בין נבכי האינות של המעמקים".
...
"תודעתנו נפרצת בעזרת אירוע מחולל יחיד במינו שמשנה את תפיסתנו
הקיומית בהרף עין, בזריזות ידו של קוסם מיומן שתאב להשביענו
במופעו המהולל".

תאבונו של הסיפוק העצמי של יצור מצולק וקפוא רגש ששמו הוא
פריסטין חולל בי תחושות שכלל לא ידעתי שהתקיימו. היא הטריפה את
חושיי וצמררה את שערות גופי באותו רגע נטול זמן או מרחב של
תודעה מעורפלת אשר חדרה אל חיי. נסער, ישבתי בחדר ליד
ה'סטראטון' שלי ותהיתי האם כל מה שקרה אכן התרחש. האם לא
דמיינתי את הכול באותו ערב קודר וקפוא של שיכרון חושים מאת
ראשו של כותב פסיכוטי בעל עודף דמיון מפותח? וכמובן, השאלה
שהדהדה עמוק בתוכי יותר מכל הייתה - האם אי-פעם אראה אותה
שוב?


פרק 1

ראיתי את פריסטין מחייכת חיוך שלא הצלחתי לעמוד על טיבו. היא
הפשילה את חלוקה וחשפה גוף שלדי מעושן בעוד שפיסות בשרה התרסקו
על הרצפה בקול מחליא. רק לאחר שהכרחתי את עצמי לקום מן המיטה
ולהכין קפה, הבנתי שלא הייתי מסוגל לתפוס את הלך גופה של
פריסטין. יצור שכמותה נראה לי טוב מכדי להתקיים עלי-אדמות,
ואולי רע מדיי. העולם לא יכול היה להכיל אדם כמו פריסטין, הוא
אינו יכול להמשיך להסתובב בעוד שהיא הציפה את רחובות העיר,
יצור בוהמי עכור מוניטין, נטול כל עכבות ורגש. איך נקלעתי
לאותה סיטואציה עם אדם שכזה? כיצד יכולתי להמשיך להתקיים באותה
נשימה בידיעה שהיא נושפת בעורפי, בוחנת כל תנועה שאעשה? כן,
ממש כך.

אחרי אותו לילה מסויט התחלתי לחוש שעוקבים אחריי. ראיתי
פרצופים מעוותים בחלונות מאובקים, ילדה קטנה עם שלגון קפוא
שהזכירה לי את הנורא מכל, מכוניות עם וילונות והבעה של זימה
מסתתרת מאחור. חציתי את הרחוב המושלג לכיוון תחנת האוטובוס,
והמתנתי שעה קלה לפיסת המתכת המעושנת שתבוא לאסוף אותי.
כשהגיעה ושילמתי לנהג, התיישבתי במושב הכי אחורי והתחלתי לקרוא
בספר ישן ונוטף זימה של ג'. ג'. באלארד. מבטים בחנו אותי כאילו
עשיתי משהו אסור. הרגשתי טמא. כאילו המפגש עם פריסטין חולל בי
תמורות, קבע בי אות קין, וכל הסובבים אותי מזהים זאת בקלות
יתרה. רעש חריקת מכונית נשמע לצד האוטובוס לאחר שכבר החל
לנסוע. זה לא הטריד אותי בתחילה, אך אז נשמע בום והאוטובוס סטה
לרגע מהמסלול. הנחתי את הספר והבטתי מחוץ לחלון, זו היה רכב
מוכר. דמותה הנלוזה של פריסטין יצאה חלקית מהחלון, חשפה את
ישבנה, ואז הסתובבה כדי להשליך תנועה מגונה אחרת לעבר יושבי
האוטובוס. האם היא ידעה שאני נמצא בו? זה היה משולל כל הגיון,
אבל בכל זאת... היא הייתה שם בחוץ, ולא נראה כאילו היא מתכוונת
לעזוב. הסתתרתי מאחורי הוילון והסטתי אותו מעט בכדי להתבונן בה
- היא חזרה לרכב וסימנה לנהג להמשיך בניסוי המכאני. הרכב התנגש
ברכב הגדול ממנו בהרבה שוב, פוגע בעצמו יותר מאשר באוטובוס,
מתגרה, כמו היה ילד קטן נטול בינה שמציק לגדולים ממנו ביוהרה
שלא ניתנת לביטוי במילים. זה בדיוק היה זה, בפריסטין הייתה
יוהרה שלא נתקלתי בה באף אדם אחר. היא הייתה ילדה קטנה
ותאוותנית לכוח ולאקשן ולא הפסיקה להטריד את הסובבים אותה כדי
לשלוט בהם ביד רמה. פריקית של שליטה. תהיתי מה הוביל לכך, מה
גרם לה להיות כזאת מלכתחילה. מה עברה בילדותה שהפך אותך לאדם
כה שונה וחריג? פריסטין הוציאה את ראשה מהחלון והחלה לצעוק
משהו לא ברור, אבל מהבעת פניה היה ניתן להבין שהיא מקללת. היא
נופפה בידה עם אצבע מאשימה והרכב פגע באוטובוס בפעם האחרונה
מאחר וגרם לו לאבד שליטה. שוב חשתי את המחול החוזר והנשנה של
שמיים וארץ מחליפים מקומות, מזוודות נפלו מתאיהם לצד תקרת
האוטובוס שמצאה את עצמה בקרקעית, גיהנום עלי-אדמות התחולל
כשאנשים נחבטו אחד בשני באורגיה חסרת פשר של טירוף חושים
מוחלט. שדה הראייה שלי הסתחרר ונחבטתי בחלון, דמי הותז. ראיתי
אפלה לנגד עיניי ולא ראיתי עוד.

"תצלם את זה, כן". נשמע קול מהודהד כשהכרתי החלה לשוב בהפכפכות
יתרה. מצאתי את עצמי שוכב בתנוחה לא טבעית בתוך הר של שלג,
האוטובוס הכחלחל היה הפוך לצידי. שני נוסעים נלכדו מתחת לקירות
המתכת, הם לא נעו. נגעתי במצחי, הוא היה רטוב, לא ידעתי אם היה
זה דמי או נוזל של אדם אחר. הפוקוס חזר לעיניי אט אט ויכולתי
לראות מספר אנשים מהלכים בתור הרכב העצום ההפוך, בוחנים את
הגופות, לאחד מהם הייתה מצלמת פולארויד. אחת מהם הייתה אישה.
יכולתי לנחש מי היה היצור הדמוני שנבר בהריסות תוצאותיו. שכבתי
כך, כתריסר דקות מחשש לזוז, פוחד שסדקתי את עמוד שדרתי, שאני
משותק לעד. לקח עוד כמה דקות עד שהיא התקרבה אליי במלוא הדרה,
מלאך האופל הזדוני שיצר התת-מודע שלי בערפולו הויזואלי, ניבטת
מבעד לרסיסי הקריסטל שעיטרו את חלל הקיום.
"הגורל ממשיך להפגיש בינינו, לא תאמר?"
"זהו כל דבר מלבד הגורל", אמרתי בנימה כועסת. "ראי את תוצאות
מעשי השטן, האם את גאה?".
"הו, תודה שאתה שואל. אם זה פרי מלאכתי השטני, עליי להיות גאה
ביותר, אינך חושב?".
היא התקרבה אליי והחלה לבדוק את גופי העקום. כעבור רגע אמרה,
"קדימה, קום. הולכים".
"קום? הולכים? לאן בדיוק?", השבתי במורת רוח. "איני יכול ללכת
לשום מקום במצבי".
"המצב שלך בסדר גמור. ניתזת מהחלון אל תוך הר השלג הזה. אתה
יכול ללכת כמו כל אדם".
"את בוודאי צוחקת, האוטובוס התרסק לתוך תעלה, כל הנוסעים מתים.
למה שארצה לבוא איתך?"
"כרצונך". אמרה, סובבה את גבה לעברי והחלה ללכת. "אני לא
מעוניינת להכריח אף אחד".
ראשי הסתחרר במחשבות. פריסטין מכה באוטובוס שוב ושוב, האוטובוס
מתרסק. האנשים שהיו חיים רגע קודם, מתים! בבית החולים ודאי ראו
מי הביא אותי אליו חי, יקשרו אותי אליה. אם אחד הנוסעים נותר
בחיים, הוא יזהה מי עשה זאת. הם ידעו את מי היא חיפשה, עבור מי
כל זה קרה. יאשימו אותי, יצלבו אותי בעודי בחיים!
"חכי!" צעקתי. היא נעצרה.
"לאן את מתכוונת ללכת?" שאלתי.
"כנראה שלעולם לא תדע, הא?" היא השיבה, גבה עדיין מופנה אליי.
"ומה אם אני רוצה לדעת? מה אם מעולם לא רציתי לדעת דבר שכזה
יותר מעכשיו?"
"אז למה אתה עדיין מחכה? האוטובוס הזה כבר לא יעצור עוד".
ידעתי מעט מאוד בזמנו מה טמן בחובו המפגש המקרי הארור עם
פריסטין. הייתי חייב לעשות את השינוי.


פרק 2

ישבתי במושב האחורי בין שני בריונים, השמיים היו עכורים בשלג
אפרפר. השמש הסתגרה מאחורי ענן קודר. פריסטין ישבה במושב הקדמי
ליד גאס, הנהג, בחור חסון ונאה שהתחרה על ליבה השחור והמר.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי, בעוד חשש נשמע היטב בקולי. ניסיתי
שלא לגלותו, אך לא עשיתי עבודה טובה בכך. "אנחנו הולכים לבקר
את סבתא מוות", אמרה פריסטין, צועקת במלוא גרונה, מחצית גופה
פלש אל מחוץ לחלון - "ווווווואוו!", בעוד הרכב מגביר את מהירות
מעבר ל-140 קמ"ש. הרכב גמע את המרחק כאילו טסנו במעבורת חלל.
היו רגעים שחשתי שאנחנו עומדים להתהפך, שהנה, הגיע סופנו, אך
זה לעולם לא קרה; גאס, כך מסתבר, היה נהג פזיז, אך מיומן.
עצרנו בחריקת בלמים בשולי היער. מבחינתי יכולנו לעצור בכל אזור
אחר על הכביש, כי כל הדרך נראתה לי אותו הדבר. "קדימה, לצאת",
פריסטין פתחה את הדלת ומשכה את זרועותיי. מאוחר יותר גיליתי
שעדיין לא ניגבתי את הדם ממצחי, כאב הראש דפק את הכרטיס לעוד
מספר שעות נוספות. הם הובילו אותי במעלה היער, בין שיחים ועצים
ירוקים שבסבך היער נראו שחורים ומפחידים. כאילו ענפי העצים היו
זרועות מרובות ועליהם ציפורניים חדות הנעות במקצב מהפנט. הייתה
פעם שרגלי נתפסה בשורש עץ ונחבטתי ברצפה, כאב הראש גאה עד בלי
סוף, ואחד הבריונים של פריסטין משך אותי על רגליי בעוד פריסטין
קוראת מרחוק - "בלי להתעכב. יש לנו עוד דרך לפנינו, לעזאזל".
חצינו גשר מעל גדות נהר סואן, ועברנו שבילים לא מסומנים עד
שהגענו לבקתה רעועה בלב קרחת היער. "עכשיו," התחילה פריסטין
להגיד כששמה את אצבעה על פיה. "...שקט".
הבריונים נשארו מאחור, וגאס זז הצידה, מפנה לפריסטין את הדרך
אל עבר הדלת. היא משכה אותי בידיי
לכיוון הפתח ואז עצרה אותי באגרסיביות מהוסה. "אתה בטוח שאתה
מוכן להיכנס?".
"יש לי ממה לחשוש?" שאלתי.
"הו, כן. סבתא מוות טורפת את כל מי שפוחד", אמרה בצחוק חרישי
ומלגלג.
"אני לא פוחד", השבתי.
"אם כך, הבה לא נבזבז עוד רגע מיותר אחד", אמרה והציתה אש
בעששית שהסירה מן הוו שלצד הדלת.
הדלת נפתחה בקול חריקה צורם. "סבתא גרטה, זו פריס", ואז אמרה
בקול היתולי - "היכן את מסתתרת?". קול חרש נשמע מבעד לחשיכה,
דמות חלפה במהירות על פני הצלליות, דבר שגרם לי להירתע לאחור
על גבי מחבתות מתכת תלויות, רעש.
"שקט!" לחשה לי פריסטין ברוגז. "אתה עוד תבהיל אותה".
"נראה מי יבהיל את מי קודם", לחשתי, ספק לה ספק לעצמי.
"סבתא? לא יאונה לך כל רע", אמרה פריס, מתקדמת בזהירות, אור
העששית מאיר צלליות מעוותות שחושפות חפצים חדים, בתקרות תלויות
חיות מפוחלצות. "הנה את, סוף סוף".
הבטתי סביב ולא הצלחתי לראות כלום, כלום מלבד כיסא ריק.
"זה ברור לי," אמרה פריסטין. "אבל הייתי חייבת להביא אותו, את
יודעת, כדי לקבל את אישורך".
לא נשמע שום קול חזרה, ופריסטין המשיכה בשלה. "כמובן, כמובן.
לא בחור רע, אבל אני יכולה לעצב אותו במו ידיי, את לא סומכת
עליי?".
"סליחה, אבל-" אמרתי. "אל מי בדיוק את מדברת?"
"שקט, תומס, אתה לא מכבד את סבתא כראוי". ואל הכיסא הריק פנתה
ואמרה - "הוא לא מחונך עדיין".
"פריסטין, עם כל הכבוד," התחלתי להגיד, "אני לא מוכן שיעשו
ממני צחוק".
האור מבחוץ כבה, ודבר כלשהו חלף במהירות מולי, העששית נפלה ואש
עיצבה את הרצפה בתרעומת, הרגשתי משהו לופת את גרוני, רחש מתכתי
חלף ונע, רעש של מפעל תעשייתי פעם ברקע, קודח, רומס.
"הרוג אותי", אמר קול מחוספס.
"פריסטין?" דרשתי בקול מחנק, אך היא רק עמדה לצד הכיסא, פניה
צלליות מעוותות של טירוף מבעד ללהבות האש. התקרה נעלמה, כאילו
כוח חיצוני קרע אותה מתוך קירות הבקתה. יכולתי לשמוע צעדים
אימתניים רומסים את הדשא מבחוץ, מכים בעצים ומפלסים דרך
כשהשמיים נחשפו בפניי, קודרים, חשיכה ניבטה כחור שחור שואב-כל.
משהו נע שם בחוץ, גוף עצום מימדים - היו לו זרועות וגוף משולש
והוא נישא לגובה של לפחות חצי קילומטר. מביט בי מלמעלה, עיניים
כבדולח בוער של תודעת אי-שפיות קודחת, שולח את אצבעותיו החדות
כדי לתפוס אותי ולבתר את גופי בציפורניו, להכניס את גופי לפיו
גדוש השיניים הנוראיות, ולרגע, רק לרגע קט יכולתי לראות דמות
מעורפלת יושבת על הכיסא לצד פריסטין. החנק נטש אותי ונפלתי על
הרצפה, ברחתי החוצה כל עוד נפשי בי, מותיר את פריסטין בהבעה
עמומה רחוק מאחוריי בעוד אור היום העמום חודר לתודעתי, מציף את
עיניי בחופש אפוף תקווה שלא חוויתי מימיי.


פרק 3

"זה הלך לא רע, הייתי אומרת", אמרה פריסטין בדיקציה מושחזת,
בעודה פוסעת החוצה מן הבקתה, מניחה את העששית במקומה כאילו לא
קרה דבר. הבקתה נראתה שקטה, הכול היה שקט, מלבד קולות הציפורים
המתובלות בצרצרים וצחוק הבריונים המהדהד סביבי עקב בריחתי
החפוזה.
"עד כדי כך גרוע, הא? מה היא אמרה?" אמר גאס כששם את זרועו
סביב פריסטין, אך היא הדפה אותו ממנה והפריחה לכיוונו נשיקה.
כזאת הייתה בחירת ליבי, אמביוולנטית כלפי פנים, פאם פאטאל כלפי
חוץ, תערובת של ניגודים ופרדוקסים שאיש לעולם לא יוכל לפתור.
עמוק בפנים קיוויתי שאני אהיה האחד האחר, השונה, היחיד שילכוד
את ליבה וימזג אותו עם שלי. עמוק בפנים גם ידעתי שאני נכנס
יותר ויותר לתוך ביצה טובענית שתאיים לבלוע את נפשי בעודי
בחיים ולא תסכים להותיר ממני כל זכר.
"היא אמרה לי כמה דברים שלא רציתי לשמוע," אמרה מלאכית האופל
והשחור. "אבל היא גם עודדה את המשך המבצע שלנו, נתנה את
אישורה".
"דברים שלא רצית לשמוע? כמו שהחבר החדש שלך צריך להיזרק
לכלבים?" אמר אחד הבריונים והשני צחק מהבדיחה כאילו הייתה הדבר
המשעשע ביותר שאי-פעם שמע.
"קדימה, הולכים", אמרה פריסטין בהחלטיות וכשפנו ללכת אחריה שני
הבריונים זרקה מאחורי גבה - "לא שניכם, רק אנחנו".
"אבל-", התחיל האחד.
"אנחנו לא יודעים את הדרך חזרה," סיים השני.
"תסתדרו. עדיין לא החשיך לגמרי, כך שיש לכם עוד איזו שעה או
שתיים בכדי למצוא את הדרך בעצמכם", היא נופפה בידה מעל ראשה
בהיסח דעת וזרקה בקול עולץ - "ואם תעקבו אחרינו, אני אדאג
לשחוט אתכם במו ידיי כמו זוג כלבים. טה טה".

הנסיעה בכביש נטולת הבחורים הגדולים הייתה שקטה בהתחלה. חשבתי
שהאירוע בבקתה גרם לפריסטין לחשוב קצת יותר על כל מה שקורה
סביבה. שאולי היא מתחילה להשתנות. שתחלואיה מתרפאים מעצמם. לא
הייתי בטוח אם זה היה לחיוב או לשלילה, וקיוויתי רק שזה ישחק
לטובתי. נסענו כך כחצי שעה מבלי לדבר, השקט היה מטריד ביותר.
הבנתי שככל שנהיה שקט יותר, כך פריסטין יכלה לחשוב יותר,
וחששתי מתוצאות מעשי מוחה הקודח.  במהלך נסיעתנו, התחלנו לנסוע
לצד שדה תעופה נידח. גאס הסיט את ההגה אל גדר מתכת והאוטו זינק
מבעדה אל מסלול המטוסים, עניין שגאס תירץ באומרו - "אין זמן".
עצרנו ליד מגדל הפיקוח, ופריסטין ניגשה לדבר עם אדם לבוש
בחליפת טיסה. היא העבירה לו מספר שטרות כרוכים בגומיה וחזרה
לרכב.
"הכל מסודר," אמרה. "זה יקרה הלילה".
"מה יקרה?" העזתי לשאול.
"דברים שהשתיקה יפה להם. מעשים הם תמיד דרך טובה יותר להסביר
דבר מה".
לא קיבלתי זאת בתוך ראשי, אך נאלצתי להשתיק את מחשבותיי אל מול
כוח מילותיה של פריסטין. לא רציתי להישמע לא מחונך שוב. עצמתי
את עיניי והנחתי לראשי לנוח על החלון הרוטט במקצב מתקתק.

"הגיע הזמן לרדת," היא אמרה כעבור כמה רגעים, מקפיצה אותי
ממקום יושבי ללא כל רחמים כלפי תנומתי הרגועה.
"לרדת?", שאלתי. "לאן? אנחנו באמצע שום-מקום!" - אמרתי כמתוך
הזיה, עדיין לא הצלחתי להתפקס לגמרי על מקום היותנו.
"אנחנו בדיוק במקום שבו אנחנו צריכים להיות," אמרה. "ויותר
מזה, יותר קרוב מזה לא תגיע" - ראיתי שעצרנו ליד מקום התאונה
שממנו אספה אותי לראשונה. האוטובוס המרוסק עדיין היה שם, והיו
קונוסים שהקיפו אותו ושלט שמורה על איסור הכניסה לאזור,
כבמקרים של תאונה לא ברורה שעדיין בתהליכי חקירה משטרתית.
ירדתי מהרכב, אך ניגשתי לחלון כדי להספיק איכשהו לזרוק מילת
פרידה כלשהי. "יאללה, תתנדף," היא אמרה, מסובבת את ראשה לכיוון
הנסיעה. הרכב החל לנוע.
"רגע, פריסטין!" התחלתי לרוץ אחרי הרכב. הוא עצר בבלימה חזקה
והיא סובבה את ראשה בכעס - "מה?!". נראה היה כי היא לא
מעוניינת עוד לראות אותי.
"מתי אראה אותך שוב? אם בכלל?", שאלתי, נושף ומתנשף אחרי הריצה
על השלג הבוצי. נראה היה כי מילותיי חלחלו איכשהו לתוכה
והכניסו את אפשרות פגישתנו הבאה למקום הריק הפנוי הקרוב ביותר.
"אם בכלל, זו אמירה מצויינת", היא תקעה את הסכין עמוק, מסובבת
אותו על צירו הבשרני. "ככל שלא תצפה לכך יותר, כך הסיכויים
יגדלו שזה בכלל יקרה. תלחץ על הגז, גאס, ואל תעצור, גם אם הוא
יקפוץ לפני הרכב", וגאס עשה כדבריה, בעודם מתרחקים אל עבר מסך
רסיסי הקריסטל ונבלעים בו, זהותם נמחקת מעיניי מבלי משים.



פרק 4

נכנסתי לדירתי הקרה והדלקתי חימום; תודעתי נזקקה להפשרה הולמת.
ניגשתי למכונת הכתיבה שלי והתלבטתי במה להתחיל. נראה היה כי עם
כל פגישה בידי הישות הדמונית המזוככת בתום ותועבה, מצאתי את
עצמי גומע את הדפים ביתר שנינות תודעתית מטונפת שאין כמוה.
הדפים הלבנים התמלאו במהרה באותיות מן השטן, פסיפס מרתק של
תודעה חולה ואובססיבית, של אי-שפיות מנטלית אך עקבית במעשיה
הגולמיים - טבע הטירוף מעולם לא נראה טהור יותר.
פריסטין הציפה כל חלקת תבואה שהייתה מנת חלקי. היא שאבה אותי
לתוך עולמה האפל וכעת לא הייתי עוד מסוגל להיפרד ממנו. שפיות
דעתי כמו נחצתה לשניים כפלח לימון בידי סכין קצבים - צד אחד
ניסה להימנע מלהתפלש בזוהמת המוות התופסת אותי בעור שיניה, וצד
שני כמו רץ לקראתה כלקראת אובדן טוטאלי בתהומות הנשייה.

בחדשות שמעתי אודות 'תאונה מסתורית' של כלי המתכת הגדול שבו כל
נוסעיו נשחטו ללא כל גאולה נראית לעין. הקשבתי היטב עד סופם
כדי לראות האם ישנו חשוד במעשה, אך פריסטין יצאה מכך שוב ללא
כל פגע. אלת החשאיות והעורמה תמיד יוצאת עם ידה על העליונה, כך
נדמה, וכך יהיה תמיד. כבר התחיל להחשיך, ותהיתי כיצד אוכל
לראות אותה שוב. יצאתי מפתח בניין המגורים שלי חזרה אל מקום
תאונת האוטובוס בכדי לראות אם פריסטין הגיעה בכדי לבחון את
תוצאות מעשייה, אך השטח היה נטוש. רסיסי הכפור שהחלו לעטוף את
מקור הסדום כבר נערמו בערימות גבוהות ועמוקות. השלג היה יפה
יותר מאי-פעם, טהור ומזוכך, ממש כמוה. לא נותרו גופות
באוטובוס. כמובן, אמרו בחדשות שההלוויות יחלו החל ממחר. עברתי
מבעד לקונוסים והגעתי אל מקום נפילתי, המקום שבו פריסטין
שיכנעה אותי לקום מן השלג ולרדוף אחריה. נשכבתי שם, דם עדיין
עיטר את חלקת האדמה. הבטתי בזווית העין ולרגע יכולתי לראות
אותה, עומדת שם, מביטה בי בעיניה הגדולות, שיניה הצחורות
מחייכות אליי כמו שלא ידעתי שיוכלו או ירצו לעשות אי-פעם. אך
עם המצמוץ באה גם האכזבה כי היא אינה שם ואולי מעולם לא הייתה.
התחנה הבאה שלי הייתה המיקום בו פגשתי את פריסטין לראשונה,
מקור התאונה. שעות ישבתי שם על גבי השלג שעיטר את המדרכה
והבטתי במקום האירוע: הכביש היה ריק, במיוחד בשעה כה מאוחרת של
הלילה. מדיי פעם עברה מכונית והתרוממתי בתקווה, אך זו לא הייתה
היא. עייף, חזרתי לדירתי. ישבתי מול מכונת הכתיבה להקליד עוד
כמה מילים כששמעתי קול לוחש מאחורי - "תומס הקדוש..." - אמר
הקול. מלחשש עם הד מתכתי שנדבק בו כאילו היה עשוי מחוטים
אלקטרונים מצופי בשר ותועבה. הסתובבתי לאחור וראיתי אותה עומדת
שם, לבושה בשמלת ערב שחורה וגרביוני תחרה. היא הושיטה אליי את
ידה וחייכה כמו שרק יכולתי לדמיין. "התצטרף אליי?" לחשה ברוך
שאינו אופייני לה. תהיתי אם משהו חשוד מתרחש מתחת לחוטמי. היא
לקחה את ידי ונישקה אותה קלות, חוטמה הקר נוגע בעורי, ואז
הרימה את שפתיה וראיתי שנותרה נשיכה. היא עשתה זאת שוב, קצת
יותר חזק, והתרחקה. "אוו, אתה כל-כך טעים שבא לי לאכול אותך!"
היא אמרה, והתקרבה אליי לתת לי נשיקה, אך שיניה נראו מוזרות
באור העששית שנחה לה על השולחן. התרחקתי מעט לאחור אך היא דחקה
אותי לקיר, נפלתי על ישבני. היא נחתה על ברכיה והחלה לזחול
לקראתי, חושפת את שיניה החדות ולרגע ראיתי שם יותר משורה אחת
של סכינים משויפים. היא תפסה את רגלי והחלה לכרסם. "דיי!
תפסיקי!" קראתי לעברה אך במהרה לא נותר דבר מהרגל, והיא התקדמה
מעלה, נערת התאווה בראש שרשרת המזון. דם פרץ מגופי אך היא בלעה
אותו בשקיקה, מתקרבת לפניי, שיניה נצמדות לפי, קורעות את שפתיי
מיושביהן, מפרקות את הלסת ממקומה, מבתקות את הקרקפת וטורפות את
מוחי כמעדן מלכים. התעוררתי לגלות שסימן קלידי מכונת הכתיבה
הצטיירו על מצחי, הטלפון צלצל. "תומס הקדוש, הגיע הזמן לזוז".

"איך השגת את המספר?" שאלתי אותה, כי לא היה זכור לי,
בטיפשותי, שמצאתי זמן להעניק לה אותו.
"פשוט תגיע, אתה צריך לראות את זה". היא נתנה לי כתובת ומיד
ניתקה. מבולבל, לחצתי על סימני האותיות במצחי כדי להחזיר את
זרימת הדם, והתרוממתי להכין קפה מהיר לפני היציאה אל הפגישה
המיוחלת.


פרק 5

הכתובת הובילה אותי למגרש חנייה רחב ידיים. מכל כיווניי היו
מספר בנייני מגורים גבוהים, חלונות הזכוכית היו כמרקם מתכתי
באריג השפיות האורבנית. מטוס מרוחק ריחף בשלווה בשמיים, כאילו
הכל התנהל בשלום, ללא כל סימן לבאות. שום סימן לפריסטין. הלכתי
ברחבי מגרש החנייה, מקיף אותו, מביט בכביש, מחכה לראות אותה
מופיעה לפניי בשמלת הערב שלה, ונוס טורפת הגברים מן החלל
החיצון.
לפתע, נשמעה חריקת בלמים, וגאס יצא מהרכב, פריסטין לא הייתה
עימו. "איפה פריסטין?" שאלתי אותו.
"אין זמן," הוא אמר, תר אחר משהו באוויר. "היא אמרה שתכף זה
יקרה".
"מה יקרה?" שאלתי בתמיהה, ואז נשמע קול פיצוץ חזק מאוד שהחריש
את אוזניי ונפלתי על האדמה. גאס התכופף, אך הוא כמובן ציפה לכך
מראש, ולא נראו כל סימני דאגה על פניו. הבטתי לשמיים כשהתעשתתי
על עצמי וראיתי את המטוס שראיתי לפני רגע - בוער בלהבות קיומו
האחרון. הוא החל בנפילה כלפי מטה במהירות שנראתה איטית מכפי
שודאי הייתה בפועל. הוא התקרב לאחד הבניינים, כנפו הימנית
פוגעת בו וחותכת את שולי חלונות הזכוכית, האש שבערה בו חודרת
לבניין מבלי חרטה. "מחזה מלהיב, הא?" אמר גאס. "אני מת על
הבחורה הזו". המטוס המשיך בנפילתו הקודרת אך אפופת אש התופת,
ופגע בבניין נוסף, מפוצץ את פנימיותו, עורף את ראשו וממש עובר
דרכו, כאילו דבר לא יוכל לעצור בעדו. לקח לי כמה רגעים להבין
שהמטוס עומד להתרסק ממש עלינו ושכדאי שנסתלק מכאן בהקדם
האפשרי. התחלתי לצעוד לאחור, מעכל רק ברגעים ספורים את אשר
מתרחש. "צריך לברוח מכאן!" צעקתי לגאס, אך הוא לא מש, והמשיך
להביט במחזה האימים. הגעתי לכביש, היה מאוד מאוחר ולכן אף
מכונית לא הייתה אמורה לעבור בשעות הקרובות. המטוס החל להתקרב
לאדמה, גלגליו השבורים נוגעים קודם, אך חוטמו לא איחר להגיע,
והמטוס החל להתגלגל קדימה ככדור אש בוער. "גאס!" צעקתי אליו,
אך זה היה מאוחר מדיי. גם אם היה מתחיל לרוץ עכשיו, דבר לא היה
מונע מקיומו להימחה יחד עם המכונית כנמלה מזערית מכף רגלו
האימתנית של האדם. כעבור כמה עשרות מטרים, המטוס נעצר. התקרבתי
לשם,.מסתיר את עיניי מן האש האיומה שעיטרה כל חלקת דרך נכבדת,
מחפש אחר ניצולים, אך יותר מכל, מחפש אחר פריסטין. ניגשתי
לפיסת מתכת בוערת וכיביתי את האש עם סוליית נעליי. הרמתי את
האובייקט ברגע שהתקרר מעט, ששימש לי כמקל וניגשתי אל חלק מן
המטוס. תקעתי את המקל בציר אחת הדלתות והיא נפתחה, פולטת גופות
בוערות וחרוכות. עשן היתמר מכל עבר. "מישהו חי?" קראתי באימה,
אך כצפוי, לא נשמעה כל תשובה. הסתרתי את פי עם שרוול חולצתי
ונכנסתי פנימה - היה מאוד חנוק בפנים, אבל בער בי למצוא אדם חי
אחד שינצל מפי הזוועה שחוללה פריסטין. מישהו השתעל, או שהיה זה
רק נדמה לי,  ועיניי דמעו. התחיל להחניק בפנים יותר ויותר
וניגשתי לחפש יציאה מבעד למסך העשן. ראיתי שהדלת נעלמה, ואולי
נקברה בידי הלהבות. פניתי לאחור, מטפס על גופות בוערות
ומזוודות מרוסקות וראיתי פרצה בקצה המסדרון. רק שראשי הציץ
החוצה, ומיד אחריו גם חלק מגופי, שראיתי אותה עומדת שם, עם הגב
אליי, מול מסך הלהבות המבעירות כל חלקיק שפיות שעוד נותר בי.

מצאתי את עצמי לצד הבקתה שביקרנו בה אני ופריסטין קודם לכן.
היא עלתה בלהבות האופל. הבקתה השתנתה לחילופין למטוס הבוער ואז
בהבהוב ספאזמתי חזרה לקדמותה. פתחתי את הדלת אט אט בחריקת
בלמים. בפנים היה חשוך מאוד על אף האש שבערה מסביב - נראה כמו
הלהבות היו של אש קרה וקודרת מאשר אש חיה ובוערת. הדלת הובילה
אותי אל מסדרון ארוך, דבר שהיה מעט משונה, מאחר והבקתה הייתה
בעלת חדר אחד בלבד במקור. התקדמתי בו, האש מקיף אותי כמו חומת
הגנה, או אולי הדחקה. פניתי לשמאל ואחר-כך לימין, ונראה כמו
מבוך האפלה הזה לא עומד להיגמר בקרוב. על הקירות היו תמונות
רבות של בחורה מתקופות שונות ממעמקי ההיסטוריה - אחת לבשה
גלימה ארוכה וליטפה זאב סיבירי, שנייה הייתה אמזונה בג'ונגלים
האפופים של מונגוליה. שלישית טבלה באמבט של דם. לכולן היה המבע
של פריסטין. שמתי לב שככל שאני מתקדם במסדרון, הפורטרטים שעל
הקיר התדרדרו יותר ויותר, והפרצופים של 'נערת הפריסטין' הפכו
למעוותים יותר - כמו נפשה נרקבה מן העצם. גלריית העיוותים
התפצלה לשניים, מעל צד ימין היה שלט שהיה מצויר עליו 'לב שבור'
ובמסדרון השמאלי היה תלוי פורטרט של מפלצת קדמונית מבעיתה
שאשרתה הזכירה לי את זו של פריסטין. מחשש של מה אגלה בצד
השמאלי; או יותר מזה, אם אצא מכך בחיים - בחרתי בימני, כמו שכל
אדם שנותר שפוי בדעתו היה עושה. מצאתי את עצמי בבקתה. החשיכה
התמרה ממרומות השמיים - הגג היה חסר, כבחזיוני בעבר. ראיתי חפץ
אדמדם בוהק בהבהובים קוסמיים על השולחן שפינה. הרמתי אותו והוא
שימש לי כמאור קטן. שמעתי קול לחישה מהוסה מכל פינה אפשרית
בחדר בו-זמנית.
"זה ברור לי," נשמע קול מעוות. "אבל הייתי חייבת להביא אותו,
את יודעת, כדי לקבל את אישורך".
"שלום?" שאלתי אני. לא נשמע שום קול חזרה, לא כזה שמודע
לנוכחתי. "כמובן, כמובן. לא בחור רע, אבל אני יכולה לעצב אותו
במו ידיי, את לא סומכת עליי?".
"פריסטין?" קראתי בקול מוטרד. ואז מבין החשיכה המוחלטת נבהקו
פניה כפני רוח קדושה ומבועתת בחיוכה הערמומי ובבהלתי היא דחפה
אותי לאחור. נפלתי אל עבר הכיסא הריק - אך הוא לא היה כל-כך
ריק כפי שזכרתי. הייתה שם גופה רקובה - מעוותת - ממורטטת מכל
שמץ אנושי. עיניה חורים שחורים של תודעה מודחקת וקדמונית. פיה
פרוש באנחת גיחוך לכוכבי האי-שפיות. ניסיתי לקום אך היא תפסה
אותי בזרועותיה ולחשה באוזניי - 'הרוג אותי'. הצלחתי להשתחרר
ופניתי לכיוונה במהירות, מרים את החפץ האדמדם והבוהק כלפי מעלה
כדי לזהות את פניה - זו הייתה פריסטין.
ואז הבחנתי במה אני מחזיק, לב פועם ומבעבע עם ורידיו ונימיו
בולטים החוצה במקצב מתקתק. בבעתה התכוונתי להשליכו הרחק ממני
אך הוא התמוסס מידיי ורסיסי אבקו חדרו אל החור שמרכז חזה של
גופתה הנרקבת שהייתה פריסטין, שניהם התמוססו לאבק היקום. החדר
החל להתפרק, הכיריים התפוצצו, רסיסים מהקירות החלו לקרוס, אש
בערה בכל דרך אליה ניסיתי לפנות. מיהרתי אל המסדרון ממנו באתי
אך נתקלתי במבוי סתום. במלוא הייאוש פניתי אל דלת הכניסה -
מעליה היה שלט שעליו מצויר 'מטוס בוער'. פתחתי את הדלת כשרוח
ישותית חזקה ניסתה לשאוב אותי חזרה לאחור, במאמץ עז פסעתי מבעד
לדלת ו...

היום שבו פריסטין, אמנית התככים והשררה, כוכבת עולה של רצח
המונים בהתמזגות פושעת עם מיניות חסרת פשר של טירוף חושים -
שילמה על הכרטיס בעל הכיוון האחד והיחיד לגיהינום עלי-אדמות,
הוא היום שבו הבעת פניה תיחקק עמוק בתוכי כשחלפה לידי כאילו
אינה מזהה את תווי פניי המודאגים, המבקשים למנוע ממנה להטיל את
רוע הגזרה על חייה נבובי הפורענות באשר הם. היא פסעה לכיוון
גוש הלהבות המתמר אל על, כמו תופת דמים, גופות מוטלות לכל עבר,
ונראה כאילו היא מלאך המוות הפוסע מבינות קורבנותיו, בשדה חרוש
דם. ניסיתי לקרוא לה, לעצור בעדה, היא לא הקשיבה, כאילו לא
הייתי שם. זה היה נראה כמו מחזה מתוך חלום ביעותים, הדרך שבה
היא פסעה אל מבעד ללהבות אל מוות ידוע מראש. או אולי היה זה
מעשה של נצחיות טהורה. הפיצוץ החזק שנשמע אחר-כך, מלווה בגל
הדף כמעט אטומי העיף אותי ממקום יושבי אל עבר הקרקע, ואיבדתי
את הכרתי, עד שהגיעו כוחות ההצלה.


אפילוג

בחלומותיי, פריסטין עוצרת את רכבה לאחר שפגעה בי בתאונת
הדרכים, יוצאת החוצה ומביטה בי קצרות. אומרת לגאס שעומד לצידה
- "תזמין אמבולנס, הוא פצוע קשה", ואז ניגשת אליי, ומלטפת את
פניי הפצועות. "אל תדאג, הכל יהיה בסדר. אתה בידיים טובות
כעת". היא נשארת שם לידי גם כשאני מאבד את הכרתי. מאמצת אותי
לזרועותיה עמוקות.
בחלומותיי, פריסטין פוגשת אותי כשאני יורד מהאוטובוס שוב,
וזוכרת אותי מן התאונה. אנו מחליפים טלפונים ומחליטים להיפגש
יחד לסרט טוב. באותו לילה אנו גם שוכבים לראשונה, גופה הינו
אלוהי, בדיוק כפי שדמיינתי בסתר ליבי.
בחלומותיי, סבתא של פריסטין מאושפזת בבית אבות, ואנחנו מבקרים
אותה יחדיו ועוזרים לה לאכול מן הכפית שהיא מחזיקה בידה.
בחלומותיי, פריסטין ואני טסים יחד לארץ רחוקה. דיילת נחמדה
מחייכת אלינו כשהיא מגישה את האוכל.
בחלומותיי, פריסטין מנשקת בעדנה שאין כמותה.
ואז אני מתעורר, ופריסטין מתה יותר מאי-פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ההתקן התוך רחמי
הראשון היה צרור
אבנים שנדחפו
במקרה לרחם של
נאקה וכך מנעו
הריון.

ואני שואל, מילא
לדחוף אבנים
לתחת של גמלים,
אבל אחר כך עוד
לספר לחבר'ה?



זוזו לסטרי,
הסטוריון


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/8/08 21:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נייטבריד קולדהארט

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה