מוות של חייל הוא שונה. משהו בין המילים, התמונות, ביטויי
הנחמה וההשתתפות המחניקה בצער מרגיש שונה. משהו מרגיש שונה
באוויר הסטטי, בתריסים השחורים המוגפים, בכיסאות הפזורים בבית,
בנרות הזיכרון, בחברים מהחתונה של ההוא ששמעו על המקרה ומיהרו
להגיע, לחזק, העיקר לא להשאיר אותם לבד. משהו שונה, אבל כולם
מנסים להתכחש, להיות חזקים, הרי הם לא הראשונים וגם לא
האחרונים שיחוו את זה, והוא מת בהגנה על המדינה, והוא היה ילד
אהוב וטוב ומלא אושר ורצון לתרום. ובתוך המאמץ העילאי להתקשח,
להמשיך הלאה כאילו הבן, החבר, האח לא נהרג, עולה התחושה הבלתי
נמנעת בתוך כל הסיטואציה שהיה שאולי היה אפשר למנוע: תחושת
האשמה.
המדינה אשמה, והצבא, והמפקדים, והחברים לצוות. כולם אשמים.
והיו כשלי מודיעין, ותכנון לקוי, ומחסור בתחמושת, וחוסר הכנה,
והחיילים לא היו מוכשרים לזה, וזה מבצע מסוכן, לא אחראי, ומה
בכלל רצו להשיג בו? רוצים רק תשובות. ותמיד יש תשובות. חייבות
להיות. הרי זה באשמתכם. באשמת כולם. ופתאום כל הפרטים האלה
משנים. הרי לקחתם את הבן שלי, את האח שלו, את החבר שלה, רק תנו
לי תשובות. תנו תשובות ונעזוב אתכם בשקט, או עד להתקפת הזעם
הבאה. תנו תשובות ואנחנו מבטיחים שלא נכעס עליכם ונבין שזה
יכול לקרות לכל אחד, והוא ידע שהוא מסכן את החיים שלו והוא מת
כמו גיבור והוא מלח הארץ. והחברים שלו בצבא הם כמו בני בית
אצלנו וחשוב שהם יהיו חזקים וייזכרו אותו וילחמו בשבילו ובכל
מסע הם ייזכרו שפה הוא טיפס ושם הוא ישן והוא ממש יחסר לנו
וחבל שהוא כבר לא איתנו. ונמשיך לתמוך במדיניות של צה"ל
ונתראיין לעיתון ולמילים שלנו תהיה השפעה כי הצטרפנו למועדון
המשפחות השכולות וחייבים להתייחס אלינו ולהבין לליבנו ולהזדהות
עימנו. ועם כל הצער שלנו אנחנו מבינים ומסכימים עם מקבלי
ההחלטות ומסוגלים להפריד את המקרה האישי שלנו מטובת הציבור
ובטחון המדינה ואי אלו מושגים שתמיד נראו רחוקים, כאלה שאנחנו
שמחים שלא אנחנו צריכים להתעסק בהם. ומגיע השלב שכולם מתנצלים
במבט שפוף והולכים, כי צריך לנסוע, ולהסיע, ולהגיע ולהמשיך
לחיות. וכולם חוזרים באזכרה, וכל הימים האלה לא הפסיקו לחשוב
עליו, על כמה שהוא היה טוב, וחייכן ומקסים. ומגיעים חברים
מהצוות, וגם המפקד שלו, וכולם מדברים בטון ענייני, מכובד, בעל
חשיבות. והזמן מרפא ומקהה והפצעים נסגרים ושורפים פחות וגם הבן
השני מגיע ליחידה מיוחדת, אפופת הילה ומסתורין והשכנים משתאים
וכל הכבוד לכם שגם הילד השני הלך בדרכו של הבכור שבינתיים נאכל
בהתמדה ע"י אין ספור נמלים. ובאמת שאנחנו ממשיכים בשגרה וכמה
שיותר מנסים לא להיזכר בילד שנהרג וכבר היה אמור להקים משפחה
ולמצוא עבודה. רק מידי פעם, בכל שנייה ביום, בכל נשימה, אנחנו
מרגישים מיוחדים; שקולים ובכל זאת שכולים.
